בואו נעשה ניסוי: נזרוק מילה מפחידה לחלל האינטרנט, ונראה אילו אסוציאציות עולות לכם. מוכנים?
“התמכרות”.
מפחיד, נכון? אז אילו אסוציאציות עלו לכם? בחברה שלנו המילה “התמכרות” היא ללא ספק מילה גסה, וטוב שכך- התמכרות יכולה להיות מפלצת מכוערת החוטפת באלימות מהאדם המכור את חבריו, בריאותו הנפשית, בריאותו הפיזית ולפעמים את חייו. אבל כשומעים את המילה “התמכרות” לא בהכרח חושבים על התמכרויות כאלה, הרחוקות מחיי רובנו. אין בארץ הזו מודעות לאלכוהוליזם, ורובנו המוחלט מעולם לא ראה סמים כבדים. אז אילו אסוציאציות עולות? אולי חשבתם על משהו שבדרך כלל לא מצמידים אליו את המילה התמכרות, כמו קפה או טלוויזיה. או שאולי חשבתם על משהו שמצמידים לו את המילה התמכרות למרות שהקשר בניהם קלוש, כמו מריחואנה. או שאולי חשבתם על סיגריות? התמכרות היא מילה גדולה, שמכילה בתוכה המון, ולמעט המעשנים שביננו- גם נראית רחוקה מחיינו. אז נדבר קצת על התמכרות, ומי יודע- אולי אוכל להפתיע אתכם קצת.
מה היא התמכרות? התמכרות משמעה תלות, והתלות יכולה להיות פסיכולוגית או גופנית. אנחנו נתמקד בעיקר בראשונה- התמכרות פסיכולוגית. התמכרות פסיכולוגית בבסיסה היא הפעלת יתר של מערכת החיזוק במוח. מערכת החיזוק, או מערכת התגמול, היא מערכת במוח שתפקידה “ללמד” את הגוף להתנהג באופן מסויים. כאשר מערכת החיזוק מופעלת, מופרש למוח, לגרעין האקומבנס- שקרוי גם מרכז העונג- כימיכל הנקרא דופמין אשר גורם לנו לעונג. אז לאחר אופן התנהגות מסויים המערכת מופעלת, נגרם לנו עונג, והמוטיבציה שלנו לחזור בעתיד על אופן ההתנהגות המדובר גדלה. כך המוח “מלמד” את האדם לקדם התנהגויות המשרתות את הישרדות האדם והמין האנושי- התנהגויות כמו אכילה ויחסי מין, למשל, ובעקיפין- כל התנהגות המשרתת את ההתנהגויות האלה. למשל, צבירת כסף תגרום למערכת החיזוק לפעול, כי יותר כסף משמעו יותר מין ואוכל. ובצורה דומה, הגוף מסוגל “ללמד” את עצמו להתנהג באופן שלא מסייע להישרדות המין, רק משום שזה גורם לנו לעונג, כמו הימורים, קניות, וכל ההתמכרויות המוכרות.
אבל עדיין רובנו מרגישים רחוקים מכל זה. מה לי ולהתמכרות להימורים? ובכן, אמנם ההתמכרויות הגדולות עוד רחוקות מכם, אבל החיים שלכם מלאים בהתמכרויות קטנות השולטות בחייכם.
לא מאמינים לי?
נתחיל במוסיקה שאתם מאזינים לה. כל מי ששומע מוסיקה על בסיס קבוע מכיר את התחושה שמגיעה כששומעים שיר טוב במיוחד, והשיר מגיע לשיאו, והרגשת צמרמורת עוברת בכל הגוף. ובכן, מסתבר שכשאנחנו מאזינים למוסיקה אנחנו בתת מודע מנסים לנחש את המשך השיר, ובין אם המשך השיר מפתיע אותנו או מאשר את הניחוש שלנו- המוח משחרר דופמין (זוכרים? דופמין? יופי, הלאה!) ונגרם לנו עונג. מדענים חושבים שאולי התהליך הזה מסביר למה מוסיקה הייתה מאז ומעולם חלק מרכזי מכל תרבות בהיסטוריה. לכן חלקנו אוהבים לשמוע מוסיקה קיצבית כמו טראנסים ומוסיקה של מועדונים, למרות שאנחנו יודעים שזה לא בהכרח מוסיקה טובה, כי זה מוסיקה שאפשר לנחש בקלות את ההמשך שלה, ונגרם לנו עונג מהניחוש המוצלח. ובנוסף- וזה הקטע החשוב- אותם מדענים חושבים שמוסיקה מעט ממכרת, בגלל הדופמין שמשתחרר למוח. אז אם אתם שומעים מוסיקה על בסיס קבוע- סביר להניח שהתמכרתם בשלב מסויים.
אז אחרי שתלשתם את האוזניות מאוזנייכם בתיעוב ונרשמתם ל”שומעים-מוסיקה-איסטים אנונימים”, נעבור להתמכרות הבאה- תכניסו יד לכיס, תפסו בטלפון הנייד שלכם, והשליכוהו מחוץ לחלון.
[אני אסתייג מראש ואודה שלא מצאתי את הקישור למאמר בו קראתי את המידע הזה, אבל מכיוון שזה מסתדר עם הפסקא הקודמת ועם תיאור המנגנון של ציפייה-מימוש-הנאה, החלטתי בכל-זאת לפרסם את הקטע הזה. ובכן:]
בדור הצעיר שלנו יש עיסוק תמידי בטלפון הנייד, וכמעט כולנו שמענו מדמות מבוגרת כלשהי- הורה, מורה, סוהר וכד’- את הטענה שהדור שלנו מכור למכשיר הזה. מסתבר שיש אמת מסויימת בדבריהם: באופן דומה למנגנון שתארתי, המשתמש במכשיר הנייד מצפה כל הזמן להתראה- מסרון או שיחה- וכאשר הוא מקבל אותה, המוח מתרגם את זה לתגמול ומשחרר דופמין במוח. וכל שכן כאשר מדובר בסמארטפון שמחובר לפייסבוק, לאינסטגרם, לג’ימייל, לטוויטר ולעוד מליון אתרים אחרים. נוצר מצב שבו כולנו מכווננים ומחכים, גם אם זה רק בתת-מודע, להתראה הזו ולגמול שהיא מביאה איתה.
הלאה! יש גיימרים בקהל?
גיימרים ותיקים בטח יודעים שמשחקי מחשב ממכרים מאוד, ושממש קל להישאב לעולם משחקי המחשב, במיוחד משחקים רבי-משתתפים ברשת. אבל לא המון יודעים שההתמכרות הזו לא מקרית- יש עולם שלם של מחקר ופסיכולוגיה אותו יוצרי המשחקים לומדים על מנת לוודא שלעולם לא תקומו מכיסא המחשב, ויש ממש נוסחא למשחק הממכר. יוצרי המשחקים יודעים, למשל, שהדרך הכי טובה לגרום לכם להמשיך לעשות את אותה הפעולה שוב ושוב היא לתת תגמול לאותה פעולה רק במרווחי זמן אקראיים, ונחשו איך הם למדו את זה- מצפייה מעכברי מעבדה. ולדעתי פועל כאן אותו המנגנון שדיברנו עליו עד עכשיו- המשתמש עושה פעולה ומצפה לתגמול, וכשהוא מקבל את התגמול האמור והציפייה שלו מתממשת- משתחרר דופמין למוח.
האנטרופולוגית הלן פישר נותנת הסבר שונה מעט לקיום המערכת הזו. היא טוענת שאולי המנגנון הזה קיים כדי “ללמד” את האדם להיות בקשר רומנטי זוגי. וזה מביא אותנו להתמכרות האחרונה שלנו: בני זוג. לכל הרומנטיקנים שבקוראיי- כן, אתם קוראים נכון, אתם מכורים לאהבה. מדענים אספו חבורה של אנשים שבדיוק סיימו קשר רומנטי, וחקרו וסרקו אותם והגיעו למסקנות מעניינות. המדענים טוענים שבמהלך הקשר הזוגי כל צד בקשר מתמכר לאושר ולעונג שבן זוגם גורם להם, ולכן פרידות זה עניין כל כך מבאס- בפרידה יש תסמיני גמילה מובהקים, וזה לא במקרה- כשאנחנו נפרדים מבן-זוג אנחנו בעצם חותכים בפתאומיות את צריכת הדופמין שלנו. המדענים השוו את תסמיני הגמילה של שבורי-הלב לתסמיני גמילה מקוקאין. אני חושב שזה מקסים, באופן מעוות כלשהו. פישר מסבירה שהמנגנון קיים כדי לדחוף אותנו לנסות להישאר עם בן זוג אחד מסויים וכך “ללמד” אותנו להיות בקשר זוגי רומנטי.
אז אתם עומדים בחדרכם, המחשב שלכם שבור ומעלה עשן בפינה, הפלאפון מזמן משמש ריפוד לקן של עורב, יש לכם מלאי אטמי אזניים ואתם מוכנים לברוח ברגע שתראו אדם מהמין השני. אז קודם כל, אתם נורא פזיזים. אל תאמינו לכל מה שאתם קוראים באינטרנט. המטרה של הפוסט הזה היא לא להפחיד אתכם, או לזעזע אתכם, או אפילו להרשים אתכם. אני מנסה להראות שהתמכרויות הן חלק בלתי-נפרד מחיינו- אם ניקח את מערכת החיזוק במוח ואת המנגנון של ציפייה-מימוש-תגמול, ונפתח אותם הלאה, נראה שכמעט כל דבר בחיינו יכול להיות ממכר. בילוי עם חברים, צפייה בטלוויזיה, ספר טוב. כל אחד מהפעילויות האלה יכולים להוות מרכז לאחד מהמנגנונים האלה, וכל אחד מאיתנו יום אחד יתאהב ויתמכר לבן/בת זוגו. ההתמכרויות השונות האלה הן חלק בלתי נפרד מחיינו, ואנו צריכים להיות מודעים לכך, ולהיות מודעים למה אנחנו נותנים לעצמינו להתמכר, ולדעת מתי הגיע הזמן להיגמל.
אז עד הפעם הבאה, תנסו לנהל בצורה נכונה ובריאה את מליוני ההתמכרויות הקטנות ששולטות בחייכם, ותזכרו: אם אתם נוסעים לעתיד לבקר את עצמיכם, האתם שתיפגשו מצפה לכם כבר. תנו לו/לה כיף.
כובע מטאפורי 