זה לא שמשעמם לי, אבל- רומנטיקה וגמילה מקוקאין

בואו נעשה ניסוי: נזרוק מילה מפחידה לחלל האינטרנט, ונראה אילו אסוציאציות עולות לכם. מוכנים?

“התמכרות”.

מפחיד, נכון? אז אילו אסוציאציות עלו לכם? בחברה שלנו המילה “התמכרות” היא ללא ספק מילה גסה, וטוב שכך- התמכרות יכולה להיות מפלצת מכוערת החוטפת באלימות מהאדם המכור את חבריו, בריאותו הנפשית, בריאותו הפיזית ולפעמים את חייו. אבל כשומעים את המילה “התמכרות” לא בהכרח חושבים על התמכרויות כאלה, הרחוקות מחיי רובנו. אין בארץ הזו מודעות לאלכוהוליזם, ורובנו המוחלט מעולם לא ראה סמים כבדים. אז אילו אסוציאציות עולות? אולי חשבתם על משהו שבדרך כלל לא מצמידים אליו את המילה התמכרות, כמו קפה או טלוויזיה. או שאולי חשבתם על משהו שמצמידים לו את המילה התמכרות למרות שהקשר בניהם קלוש, כמו מריחואנה. או שאולי חשבתם על סיגריות? התמכרות היא מילה גדולה, שמכילה בתוכה המון, ולמעט המעשנים שביננו- גם נראית רחוקה מחיינו. אז נדבר קצת על התמכרות, ומי יודע- אולי אוכל להפתיע אתכם קצת.

מה היא התמכרות? התמכרות משמעה תלות, והתלות יכולה להיות פסיכולוגית או גופנית. אנחנו נתמקד בעיקר בראשונה- התמכרות פסיכולוגית. התמכרות פסיכולוגית בבסיסה היא הפעלת יתר של מערכת החיזוק במוח. מערכת החיזוק, או מערכת התגמול, היא מערכת במוח שתפקידה “ללמד” את הגוף להתנהג באופן מסויים. כאשר מערכת החיזוק מופעלת, מופרש למוח, לגרעין האקומבנס- שקרוי גם מרכז העונג- כימיכל הנקרא דופמין אשר גורם לנו לעונג. אז לאחר אופן התנהגות מסויים המערכת מופעלת, נגרם לנו עונג, והמוטיבציה שלנו לחזור בעתיד על אופן ההתנהגות המדובר גדלה. כך המוח “מלמד” את האדם לקדם התנהגויות המשרתות את הישרדות האדם והמין האנושי- התנהגויות כמו אכילה ויחסי מין, למשל, ובעקיפין- כל התנהגות המשרתת את ההתנהגויות האלה. למשל, צבירת כסף תגרום למערכת החיזוק לפעול, כי יותר כסף משמעו יותר מין ואוכל. ובצורה דומה, הגוף מסוגל “ללמד” את עצמו להתנהג באופן שלא מסייע להישרדות המין, רק משום שזה גורם לנו לעונג, כמו הימורים, קניות, וכל ההתמכרויות המוכרות.

אבל עדיין רובנו מרגישים רחוקים מכל זה. מה לי ולהתמכרות להימורים? ובכן, אמנם ההתמכרויות הגדולות עוד רחוקות מכם, אבל החיים שלכם מלאים בהתמכרויות קטנות השולטות בחייכם.

לא מאמינים לי?

נתחיל במוסיקה שאתם מאזינים לה. כל מי ששומע מוסיקה על בסיס קבוע מכיר את התחושה שמגיעה כששומעים שיר טוב במיוחד, והשיר מגיע לשיאו, והרגשת צמרמורת עוברת בכל הגוף. ובכן, מסתבר שכשאנחנו מאזינים למוסיקה אנחנו בתת מודע מנסים לנחש את המשך השיר, ובין אם המשך השיר מפתיע אותנו או מאשר את הניחוש שלנו- המוח משחרר דופמין (זוכרים? דופמין? יופי, הלאה!) ונגרם לנו עונג. מדענים חושבים שאולי התהליך הזה מסביר למה מוסיקה הייתה מאז ומעולם חלק מרכזי מכל תרבות בהיסטוריה. לכן חלקנו אוהבים לשמוע מוסיקה קיצבית כמו טראנסים ומוסיקה של מועדונים, למרות שאנחנו יודעים שזה לא בהכרח מוסיקה טובה, כי זה מוסיקה שאפשר לנחש בקלות את ההמשך שלה, ונגרם לנו עונג מהניחוש המוצלח. ובנוסף- וזה הקטע החשוב- אותם מדענים חושבים שמוסיקה מעט ממכרת, בגלל הדופמין שמשתחרר למוח. אז אם אתם שומעים מוסיקה על בסיס קבוע- סביר להניח שהתמכרתם בשלב מסויים.

אז אחרי שתלשתם את האוזניות מאוזנייכם בתיעוב ונרשמתם ל”שומעים-מוסיקה-איסטים אנונימים”, נעבור להתמכרות הבאה- תכניסו יד לכיס, תפסו בטלפון הנייד שלכם, והשליכוהו מחוץ לחלון.

[אני אסתייג מראש ואודה שלא מצאתי את הקישור למאמר בו קראתי את המידע הזה, אבל מכיוון שזה מסתדר עם הפסקא הקודמת ועם תיאור המנגנון של ציפייה-מימוש-הנאה, החלטתי בכל-זאת לפרסם את הקטע הזה. ובכן:]

בדור הצעיר שלנו יש עיסוק תמידי בטלפון הנייד, וכמעט כולנו שמענו מדמות מבוגרת כלשהי- הורה, מורה, סוהר וכד’-  את הטענה שהדור שלנו מכור למכשיר הזה. מסתבר שיש אמת מסויימת בדבריהם: באופן דומה למנגנון שתארתי, המשתמש במכשיר הנייד מצפה כל הזמן להתראה- מסרון או שיחה- וכאשר הוא מקבל אותה, המוח מתרגם את זה לתגמול ומשחרר דופמין במוח. וכל שכן כאשר מדובר בסמארטפון שמחובר לפייסבוק, לאינסטגרם, לג’ימייל, לטוויטר ולעוד מליון אתרים אחרים. נוצר מצב שבו כולנו מכווננים ומחכים, גם אם זה רק בתת-מודע, להתראה הזו ולגמול שהיא מביאה איתה.

הלאה! יש גיימרים בקהל?

גיימרים ותיקים בטח יודעים שמשחקי מחשב ממכרים מאוד, ושממש קל להישאב לעולם משחקי המחשב, במיוחד משחקים רבי-משתתפים ברשת. אבל לא המון יודעים שההתמכרות הזו לא מקרית- יש עולם שלם של מחקר ופסיכולוגיה אותו יוצרי המשחקים לומדים על מנת לוודא שלעולם לא תקומו מכיסא המחשב, ויש ממש נוסחא למשחק הממכר. יוצרי המשחקים יודעים, למשל, שהדרך הכי טובה לגרום לכם להמשיך לעשות את אותה הפעולה שוב ושוב היא לתת תגמול לאותה פעולה רק במרווחי זמן אקראיים, ונחשו איך הם למדו את זה- מצפייה מעכברי מעבדה. ולדעתי פועל כאן אותו המנגנון שדיברנו עליו עד עכשיו- המשתמש עושה פעולה ומצפה לתגמול, וכשהוא מקבל את התגמול האמור והציפייה שלו מתממשת- משתחרר דופמין למוח.

האנטרופולוגית הלן פישר נותנת הסבר שונה מעט לקיום המערכת הזו. היא טוענת שאולי המנגנון הזה קיים כדי “ללמד” את האדם להיות בקשר רומנטי זוגי. וזה מביא אותנו להתמכרות האחרונה שלנו: בני זוג. לכל הרומנטיקנים שבקוראיי- כן, אתם קוראים נכון, אתם מכורים לאהבה. מדענים אספו חבורה של אנשים שבדיוק סיימו קשר רומנטי, וחקרו וסרקו אותם והגיעו למסקנות מעניינות. המדענים טוענים שבמהלך הקשר הזוגי כל צד בקשר מתמכר לאושר ולעונג שבן זוגם גורם להם, ולכן פרידות זה עניין כל כך מבאס- בפרידה יש תסמיני גמילה מובהקים, וזה לא במקרה- כשאנחנו נפרדים מבן-זוג אנחנו בעצם חותכים בפתאומיות את צריכת הדופמין שלנו. המדענים השוו את תסמיני הגמילה של שבורי-הלב לתסמיני גמילה מקוקאין. אני חושב שזה מקסים, באופן מעוות כלשהו. פישר מסבירה שהמנגנון קיים כדי לדחוף אותנו לנסות להישאר עם בן זוג אחד מסויים וכך “ללמד” אותנו להיות בקשר זוגי רומנטי.

אז אתם עומדים בחדרכם, המחשב שלכם שבור ומעלה עשן בפינה, הפלאפון מזמן משמש ריפוד לקן של עורב, יש לכם מלאי אטמי אזניים ואתם מוכנים לברוח ברגע שתראו אדם מהמין השני. אז קודם כל, אתם נורא פזיזים. אל תאמינו לכל מה שאתם קוראים באינטרנט. המטרה של הפוסט הזה היא לא להפחיד אתכם, או לזעזע אתכם, או אפילו להרשים אתכם. אני מנסה להראות שהתמכרויות הן חלק בלתי-נפרד מחיינו- אם ניקח את מערכת החיזוק במוח ואת המנגנון של ציפייה-מימוש-תגמול, ונפתח אותם הלאה, נראה שכמעט כל דבר בחיינו יכול להיות ממכר. בילוי עם חברים, צפייה בטלוויזיה, ספר טוב. כל אחד מהפעילויות האלה יכולים להוות מרכז לאחד מהמנגנונים האלה, וכל אחד מאיתנו יום אחד יתאהב ויתמכר לבן/בת זוגו. ההתמכרויות השונות האלה הן חלק בלתי נפרד מחיינו, ואנו צריכים להיות מודעים לכך, ולהיות מודעים למה אנחנו נותנים לעצמינו להתמכר, ולדעת מתי הגיע הזמן להיגמל.

אז עד הפעם הבאה, תנסו לנהל בצורה נכונה ובריאה את מליוני ההתמכרויות הקטנות ששולטות בחייכם, ותזכרו: אם אתם נוסעים לעתיד לבקר את עצמיכם, האתם שתיפגשו מצפה לכם כבר. תנו לו/לה כיף.

מודעות פרסומת

אני חנון. או: הדרך לגהינום רצופה כוונות טובות

מאז ומעולם הייתי אדם מאוד סקרן. מגיל קטן מאוד הבטתי בעולם סביבי בעין בוחנת ורוח סקרנות ילדותית בעורפי. רציתי לדעת הכל, ואם לא קיבלתי תשובות- חיפשתי אותם בעצמי. למשל- איזה טעם יש לחיפושית זבל? ואיזה צליל היא עושה כשנוגסים בה? אבל מלבד שאלות נוקבות כאלה והמחקר בשטח שהן גררו, עניין אותי הכל. הסקרנות שלי פעלה באוברדרייב. תחומיי העניין שלי התרחבו והתרחבו עד שהפכו למטרה אחת עילאית: קניין ידע. כל ידע, כמה שיותר ידע, ובעיקר בכמה שיותר תחומים. הרצון הזה הפך אותי לגיק לא קטן: הייתי יושב עם ידידה בבית וקורא אינציקלופדיות. הייתי בקייטנת “נוער שוחר מדע”, בחוג דיבייטינג, חובב מושבע של “נשיונל ג’יאוגרפיק”, מנוי על “ילדי טבע הדברים” ולאחר מכן גם על “טבע הדברים”. עד היום, הכל מעניין אותי, ויש לי המון תחומיי עניין- למדתי קצת פילוסופיה, קצת פוטושופ, קצת אפטר אפקטס, קצת שפה זרה, קצת תיכנות, קצת הכנת משקאות, קצת ספרות, קצת שירה, והרשימה ממשיכה- ממש נגיעה בכל עניין, וממשיך לעניין הבא. זה חלק מהסיבה ש”Cracked” כל כך שובה אותי- זה אתר שמספק מידע קליל ומשעשע בספקטרום ממש רחב של תחומים.

אבל בשלב מסויים, בלי שאשים לב, קרה משהו שלא יכלתי לצפות לו: הפכתי לציניקן. אני כבר כמעט לא מקבל שום פיסת מידע ושום “עובדה” חדשה בלי לראות את המחקר שהיא מבוססת עליו, לא מאמין לסיפורים שחברים מספרים אלא אם כן הם חוו אותם בעצמם. יכול להיות שגם אתה (כן אתה, הקורא האהוב עלי. מה שלומך?) שמת לב לזה בעקבות הפוסט האחרון שלי שנוטף סרקסטיות וציניקליות.

איך זה קרה? מה גרם לילד תמים שרק רצה לתעד את ה”קראנצ’” שחיפושיות זבל עושות כשלועסים אותם להפוך למפלצת המסתגרת בחדרה וצועקת “הסיפור שלך לא אמין בכלל!” לכל מי שמנסה להגיש לה אוכל? אני חושב שאולי זה משום שככל שאני למד יותר, כך אני למד כמה אני לא יודע כלום (שמעתי שסוקרטס אמר את זה במקור, אך לא הצלחתי למצוא עדות לכך. טוב נו). כל פעם מחדש רעיונות ועובדות בחיי מתגלות כלא-מדויקות וחסרות במקרה הטוב ובמקרה הרע- כשטות גמורה. זה יכול להיות כל דבר, החל מהעניין הכי טריוויאלי בחיי שעצם החוסר-חשיבות שלו רק מגביר את ההפתעה כשהוא מתגלה כשטות, וכלה באידיאלים הגבוהים עליהם חונכתי, אידיאלים שאמנם איני כופר בהם אך לפתע גיליתי כמה הם חסרים. אז נהייתי ציניקן. אולי אפשר להציג זאת בדרך אחרת: אולי כשגיליתי שמשהו שאני סומך עליו ומאמין בו לא שלם כמו שחשבתי- האמון שלי נפגע, ובגלל הפגיעה הזאת באמון שלי קשה לי יותר לקבל אמיתות חדשות, כי אני מפחד להיפגע שוב, או אולי יותר במדויק: מפחד לצאת חלש, טיפש, מאמין באמונות טפלות, למרות שזו תכונה כל כך אנושית שהיא כמעט חייתית. יש לנו, לאנשים, נטייה עמוקה להאמין בריק ובשיקרי. וזו אחת התכונות שהכי פחות מחמיאה לנו: בשנת 1947 פסיכולוג בשם ב. פ. סקינר הוכיח שאפילו ליונים יש את היכולת לפתח אמונות טפלות. סקינר האכיל את היונים באקראיות, ובהתאם לתנועה המסוימת שהיונה עשתה במקרה בזמן שהיא קיבלה את האוכל, היונה פיתחה מין “אמונה טפלה” שאם תעשה שוב את התנועה המסויימת- תקבל אוכל שוב (מומלץ לקרוא את כל הניסוי כאן).

אולי שמתם לב שעבר זמן רב מאז הפירסום האחרון שלי כאן. האמת היא, שבין הפוסט האחרון לפוסט הזה היה אמור להיות פוסט נוסף שהתכוונתי לפרסם לכבוד הבחירות. הפוסט המדובר כתוב ברובו, ושמור במחשב שלי, ולעולם לא יראה אור יום. בפוסט דיברתי על זה שלדעתי אחת הבעיות במדינה שלנו היא שאין לנו כבוד לפוליטיקאים ולנבחרי-הציבור שלנו. אני לא ירחיב יותר מידי על הרעיון של הפוסט, אבל בגדול- ניסיתי לתאר באיזו צורה הארץ שלנו הייתה שונה אילו היה לנו יותר כבוד לפוליטיקאים שלנו, ותיליתי המון מהבעיות שיש לנו כאן בעניין הראשי הזה. ניסיתי לטעון שמכיוון שזו עבודה בזויה בעיני הציבור, נבחרי-הציבור מרגישים שהם עוסקים בעבודה בזויה ולכן אין לא קשה להם למעול באחריות שעל כתפיהם.

אז למה הפוסט הזה בחיים לא יראה אור יום? מכמה סיבות. קודם כל, לא רציתי לתת לבלוג אופי פוליטי, או אופי מתלהם ומשתלח בציבור. אבל בעיקר- הרגשתי לא מרוצה מהרעיון,  הרגשתי שהוא תמים מידי. בפוסט הפלגתי בתיאורים על איך העולם שלנו יהיה טוב יותר, מתוקן יותר, יפה יותר, אם רק נפתור את הבעיה הזו. אמנם לא התיפייפתי מידי וכללתי בתוכנית פרק זמן של כמה וכמה דורות עד שהשינוי יתחיל להשפיע, אבל כשתיארתי את סוף התהליך- ממש הגזמתי בתיאורים על כמה שהארץ תהיה מושלמת, והפוליטיקאים ונבחרי-הציבור אנשי אמת וערכים. ופתאום באמצע כל התיאורים האוטופיים תפסתי את עצמי וחשבתי- לא. הגזמתי. השינוי במודעות היה משפיע, אבל ממש לא עד כדי כך. אז עזבתי את עצמי, ולאחר מכן גם את הפוסט ואת הרעיון. אבל רגע- למה עזבתי את הרעיון? אמנם אני לא מאמין שהשינוי הזה היה מביא לאוטופיה שתארתי, אבל אני ללא ספק מאמין שיש לנו בעיה שחשוב שנפתור. התשובה לכך פשוטה- ברגע שהגזמתי בתיאורים, הציניקן בתוכי פסל הכל, מהיסוד, וכבר לא הייתי שלם עם הרעיון. וזה לא פעם ראשונה שאני פוסל מהיסוד משהו שיש בו גרעין של אמת רק מפני שהציניקן בתוכי גיחך לו.

אז מה אני בעצם מנסה לומר? אולי הפוסט הזה הוא סייג לפוסט הקודם, בו הפצרתי בכם לבחון ולהעמיד למבחן ההיגיון את העולם מסביבכם, ולא לקבל אותו כמובן מאליו. אני עדיין חושב שזו תכונה חשובה, מהחשובות שאדם יכול לסגל לעצמו, אבל חשוב לי לציין שחשובה לא פחות- התמימות, האמת הפשוטה היכולה לעיתים להיבלע במערבולת של קושיות וסתירות פנימיות. אז כן, כשאתם קוראים משהו בעיתון או שומעים סיפור מחבר שלכם- תעמידו את המידע החדש מול הידוע לכם כבר, נסו לבחון את המידע החדש מול המציאות. אבל כשהסיפור, או הכתבה, לא עוברים את המבחן- נסו לראות איפה האמת חבויה כאן. אם הכתבה הזו לא באמת הגיונית- מה זה אומר על החברה שלנו. אם הרעיון שלי לא מציאותי- איפה הוא נופל במבחן המציאות.

מקווה שתמצאו את האמת בדברי, ולא רק תפסלו אותם מיסודם מסיבה שולית כלשהי.

אז עד הפעם הבאה- שיהיה חג הקדוש ולנטין שמח, והמשך גלישה מהנה! ותזכרו: אם קראתם את זה באינטרנט, כנראה שזה נכון.

כובע- אווט.

 

הבא ששולח לי הודעה שהוואטסאפ יעלה לי כסף מקבל כיסא לרקה. או: השעיית הספק והוואטסאפ

לאחרונה פוקד את חיי כולנו מטרד נורא. כולנו חווים את הסבל הזה מידי יום, וכולכם יודעים על מה אני מדבר. העניין הזה חשוב יותר מהעובדה שהיה קריסמס לפני כמה שבועות, חשוב מזה שהעולם לא נחרב ב-21.12.12, למרות שכולנו היינו בטוחים שזה יקרה (אני אישית נורא התאכזבתי). אני מדבר כמובן על הודעות השרשרת באפליקציית הצ’ט “וואטסאפ”, ועל הפירסומים בפייסבוק על זכויות יוצרים. אם איכשהו הצלחתם לפספס את כל זה, כנראה שאתם עיוורים וכלב הנחייה שלכם מקריא לכם את הפוסט הזה. למען קהילת העיוורים העוקבת בנאמנות אחר הפירסומים פה (הי, לואי!) אני יסביר במה מדובר.

כבר כמה חודשים שאני מקבל מידי שבוע את אותה ההודעה בוואטסאפ, כל פעם מ”חבר” אחר. למה חבר במרכאות? כי אם שלחת לי הודעה כזו כנראה שאנחנו כבר לא נהיה בקשר. תוכן ההודעה תמיד זהה, אם כי הניסוח משתנה. הרעיון הכללי הוא שמתישהו בעתיד הקרוב השימוש באפליקציה יעלה כסף. מבאס, לא? אל דאגה! אם תשלח את ההודעה הזו ל-15 אנשים, הוואטסאפ יחוס על נשמתך התועה ותוכל להשתמש באפליקציה חינם! הנה ציטוט מתוך הודעה שקיבלתי מחבר (לשעבר) לפני כמה ימים: “היום בשעה 24:00 הווצאפ יהפוך להיות בתשלום! אם לא תשלח הודעה זו ל-15 אנשים […] תחוייב בשקל וחצי על כל הודעה […]! וחשבון הוואטסאפ שלך יימחק! […]”.

לעומת זאת בפייסבוק הסיפור שונה, וגם פחות נפוץ בארץ. גם כאן מדובר בסטטוסי שרשרת, וגם כאן תוכן הסטטוס זהה למרות שהניסוח משתנה. מדובר בדרך כלל בסטטוס ארוך ומסובך, באנגלית, שמכריז שהסטטוס הזה מהווה מסמך חוקי, ובו המפרסם קובע שיש לו זכויות בלעדיות על כל התוכן שהוא העלה לפייסבוק (תמונות, סירטונים וכו’). למרות שהעניין הזה יותר נפוץ בחו”ל מאשר בארץ, אפשר ממש להבין איך העניין יכל לתפוס גם בארץ; אחת הסוגיות הכי חמות בעולם הביזנס והאינטרנט היא עניין זכויות היוצרים ופרטיות של הפייסבוק. מדי פעם לפעם אנשים או ארגונים שונים מנסים לתבוע את הפייסבוק על הפרת פרטיות ו/או זכויות יוצרים, וכבר נפוצה בתרבות האינטרנט הידיעה שהפייסבוק לפחות חשוד בהפרת פרטיות כלשהי. לדוגמא- ציטוט מסטטוס שידידה שלי פירסמה, ואני חושב שאני ייגע אתכם בכל הפירסום (בתרגום חפשי שלי מאנגלית לעברית) כדי שאני אוכל לדבר על עליו בפירוט מאוחר יותר: “בתגובה להנחיות החדשות של פייסבוק אני מצהיר בזאת כי זכויות היוצרים שלי תקפות לכל פרטיי האישיים, […] ציורים, צילומים וקטעי וידאו מקצועיים, וכו '(בעקבות אמנת ברנה). לשימוש המסחרי בכל הנ”ל יש צורך בהסכמה שלי בכתב [..]. על ידי הפרסום הזה, אני מודיע לפייסבוק שחל איסור מוחלט לחשוף, להעתיק, להפיץ, להפיץ, [… וכו’]. […] הפגיעה בפרטיות שלי תענש על ידי החוק (1 1-308-308 1-103 UCC ואמנת רומא).” ואז לסיום- כמובן שהכותב ממליץ לך, משתמש פייסבוק יקר, לפרסם את הסטטוס הזה- אחרת כל התוכן שלך יהיה נתון לשימוש כולם, במיוחד הפייסבוק המרושע.

אז מה הקשר בין שתי הודעות השרשרת האלה? מייד אסביר, אבל קודם: מושג בספרות, כמובן. המושג עליו אני רוצה לדבר הוא  “השעיית הספק”, או Suspention of Disbelief. בהקשר של ספרים, סרטים וכו’ המושג הנ”ל מתאר את הנכונות של הצופה/הקורא להשעות את הספק שלו בקשר לסיפור. כלומר, כשאני צופה בסרט הארי פוטר, השעיית הספק היא הנכונות שלי לקבל את זה שבעולם שבסרט קיימים קסמים, חיות קסומות, ומנהלי בית-ספר הומוסקסואלים– בעצם עולם שלם עם חוקים משלו שלא כפופים לחוקים שאני הצופה רגיל אליהם.

אם לא היה ביכולתינו כצופים להשעות את הספק שלנו, העולם שלנו היה שונה לגמרי- לא היינו יכולים לקבל כמעט שום סיפור שלא אוטוביוגרפיה, ולא היינו צופים בשום סרט שלא דוקומנטרי. היינו משליכים את שר הטבעות ונוטשים את “המטריקס” בכעס וברטינה, כי זה פשוט לא הגיוני.

אז עכשיו שהבנתם למה חשובה השעיית הספק, חשוב שתבינו עוד משהו לגבי המושג הזה: יש לו גבול. אנחנו כצופים/קוראים מוכנים להשעות את הספק שלנו ולקבל את האמת שמוצגת לנו רק עד גבול מסויים, גבול שקשה מאוד להגדיר. אפשר לראות את הגבול הזה בקלות אם מקצינים את הבדיה של הסיפור:  מליוני ילדים סביב העולם מאמינים בסיפור סנטה קלאוס, אבל אם יספרו להם שסנטה קלאוס מסיר להם את התוספתן לפני שהוא משאיר את המתנות שלו מתחת לעץ האשוח הם כבר לא יאמינו. אם אני יקרא את סיפור הארי פוטר ופתאום יסופר  שהארי שגרם לוולדרמורט לשתות קולה עם סם-אונס וגרר אותו חזרה למחילה של הוויזלים, אני יפסיק לקרוא את הספר. אם ננסה להגדיר את הגבול שעד אליו אנחנו מוכנים להשעות את הספק, אז נאמר שהגבול נחצה ברגע שהסיפור שובר את החוקים שהוא עצמו קבע. בפועל נראה שברגע שבסיפור יש תפנית שנראית לנו מופרכת, נגלה שהגבול נחצה.

אז אם נחזור להודעות השרשרת שלנו- הקשר בין שתי ההודעות הוא ששתיהן פורצות את הגבול הזה של השעיית הספק.

נתחיל מההודעה בוואטסאפ: נניח שאני מוכן להשעות את הספק שלי שלגביי זה שאפליקציה כזו תדרוש תשלום- למרות שכל ההצלחה של הוואטסאפ נטועה בשימוש באפליקציה כתחליף חינמי לסמס הישן (היקר) והטוב. לפעמים חברות ענק כאלה מפתיעות (פייסבוק למשל שוקלים להציע שירות הודעות בתשלום), ובכל מקרה נטוע בלב כולנו חוסר-אמון עמוק כלפי חברות כאלה. אז כקורא, אני מוכן להשעות את הספק שלי. הלאה- אם אני לא ישלח את ההודעה הזאת ל-15 אנשים אני יחוייב בשקל וחצי לכל הודעה? ובנוסף החשבון שלי יימחק? כאן הגבול נפרץ. אני כקורא מסרב להשעות את הספק שלי יותר, והאתר הפופולארי לניפוץ מיתוסים “סנופס” יתמוך בי. למה שהנהלת וואטסאפ ירצו שאני יעביר את ההודעה ל-15 אנשים? כדי שאני יוכיח שאני פעיל? לא מספיק לראות שאני שולח 15 הודעות בכללי? בכל אופן, עד כמה שידוע לי לא קיימת הטכנולוגיה למעקב אחר הודעה/אימייל ספציפי. ולסיום, כל סיכוי לאמינות נמחק עם צמד ההכרזות “תחוייב בשקל וחצי לכל הודעה” ו”החשבון שלך יימחק”. נעזוב את זה שהמחיר לבדו פורץ את הגבול של השעיית הספק, אני אמור להאמין לזה שהחשבון שלי יימחק בנוסף לזה שאני יחוייב על שליחת הודעות? איך אני אמור לשלוח הודעות אם החשבון שלי נמחק..?

[עדכון: וואטסאפ מאשרים שזו סתם הונאה בבלוג שלהם]

אני יודע שאני נשמע פה קצת מתנשא וקטנוני, אבל לאור העובדה שקיבלתי את אותה הודעה מעשרות אנשים- מותר לי להיות מעט קטנוני.

 ה”הצהרה” בפייסבוק מעט יותר מתוחכמת: השימוש בשפה גבוהה ובכל מיני מונחים משפטיים תורמים לאשלייה ועוזרים לנו להשעות את הספק שלנו. בכל מקרה קל להשעות את הספק בעניין הזה מפני שאנחנו רוצים שתהיה לנו בעלות מלאה על התוכן שלנו עוד לפני שאנחנו קוראים את הקטע. כמובן שגם כמות לא מבוטלת של בורות מקלה עלינו לקבל את הבדיה. אבל גם כאן, אם ננתח את הקטע נראה שהוא פורץ את גבול השעיית הספק (ושוב, "סנופס" תומכים). ההשעייה המרכזית כאן היא הרעיון שסטטוס בפייסבוק יכול להווה מסמך חוקי מחייב. אבל יש בקטע המון חלקים שיכולים לפרוץ את גבול השעיית הספק אם רק נכניס אותם לגוגל: “אמנת ברנה” המוזכרת אמנם עוסקת בזכויות יוצרים, אבל כאן הקשר לפייסבוק נגמר- האמנה רק מחייבת את המדינות החברות בה להכיר בזכויות יוצרים של מדינות אחרות. כל ה-UCC 1-103… וכו’ אולי גם קשורה בקשר קלוש כלשהו, אבל אמנת רומא קשורה לבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג, ועוסקת בפשעי מלחמה ודומיהם (אגב, אתר ההומור “קולג’ הומור” מנתח את הקטע בצורה מצוינת, אם כי לא לגמרי נכונה). אבל לפני כל זה, עובדה אחת פורצת לי את גבול השעיית הספק: כשהצטרפנו לפייסבוק, לפני כמה שנים טובות, כולנו לחצנו על כפתור אחד ערמומי- “אני מסכים לתנאי השימוש”. אז גם אם סטטוס בפייסבוק יכול להוות מסמך חוקי מחייב, בתור משתמש אני חתמתי על מסמך חוקי שנכתב על ידי כמה מהעורכי דין היקרים והמובחרים בעולם- למה שפתאום המסמך שאני כתבתי יבטל את כל זה?

(אגב, בתגובה לעניין פייסבוק הסבירו שבכל מקרה למשתמש יש זכויות בלעדיות לתכנים שלו. מעניין עד כמה זה מדויק).

 אז מה אני בעצם מנסה לומר פה? שתבחנו כל דבר בחיים שלכם לפי “השעיית הספק”? ברור שלא. אני מנסה לומר שלפעמים עדיף לעצור שנייה, לעכל ולא רק לקרוא. אמנם כשמדובר בפייסבוק ובוואטסאפ שום דבר לא יקרה אם תפרסמו את הודעות השרשרת (חוץ מזה שאיזה בלוגר עם כובע יתעצבן עליכם), אבל חשיבה הגיונית ומנתחת יכולה לעשות את העולם מקום שיותר נעים לחיות בו. אולי אם נחשוב בצורה כזו פרסומות ישפיעו עלינו פחות, כי נדע מתי משקרים לנו בפנים. אולי חשיבה כזו יכולה לעזור לנו לצאת מקשר לא בריא, או להתגבר על מחסום אישי טעון רגשית.

ואולי חשיבה כזו תעצור את כל הודעות השרשרת המפגרות האלה.

אז עד הפעם הבאה, שיהיה קוואנזה נעים ותזכרו: אם יש לזה גושים וזה לא קוטג’- לא כדאי לשים את זה בסנדוויץ’.

 

זה לא שמשעמם לי, אבל- סרטי אקשן וחיי-נצח קוונטיים

אחד מהנושאים שהכי מעסיקים אותנו- את המין האנושי כולו- הוא מוות. העיסוק יכול להיות סביב הפחד ממוות, מה קורה לאחר המוות, הרומנטיקה שבמוות, או העיסוק המרכזי סביב המוות: איך להימנע ממנו. השאלה הזו נמצאת בתודעה הקולקטיבית שלנו כבר אלפי שנים, ודוחפת את האנושות למקומות אפלים ומוזרים- רצח, פולחנים מוזרים, קולונסקופיות. חלום חיי-הנצח מופיע שוב ושוב בכל דת או תרבות, בספרים, בסרטים ובשירים. אלפי אלכימאים בזבזו את חייהם בניסיון לייצר את אבן-החכמים (כן, כמו הארי פוטר. לא, ג’יי קיי רולינג לא המציאה את המושג), שבין השאר תעניק ליוצרה את “שיקוי החיים”, שיאפשר חיי-נצח. אם רק היינו יכולים לחזור בזמן ולספר להם שהצלחנו להעניק חיי-נצח לכמה אינדיבידואלים ברי-מזל..!

אני רואה את ארשת הבילבול על פנייך, קורא היפוטתי. אני יסביר: אכן ישנם כמה אנשים, יחידים ומיוחדים, שזכו במתנה הנחשקת: חיי-נצח. או לפחות ככה זה נראה. מי הם אותם יחידי-סגולה? גיבורי סרטי אקשן, כמובן. אחרת- איך ג’ון מקליין היה שורד ארבע סרטים שבכל אחד מהם בזבזו עליו מספיק תחמושת כדי לחמש צבא בינוני? זו בדיחה כל כך ישנה שהיא כמעט קלישאה- גיבור האקשן שאיכשהו חומק מכל היריות, הורג כמה אלפים של שומרים חמושים (שמן הסתם היו צריכים לעבור סידרת אימונים מפרכת כדי להשיג את המשרה המבוקשת בתור שומר/חייל/טרוריסט של איזה מדען מרושע/דיקטטור/ארכי-טרוריסט) ומציל את הבחורה, או את העולם. בעולם של סרטי האקשן הגיבורים פשוט לא יכולים למות, לא משנה כמה הסיכוי שלהם לשרוד נראה קלוש.

אבל מחה את הגיחוך מעל שפתייך, קורא היפוטתי! קלישאת גיבור סרט האקשן נפתרה בעזרת… המדע! אבל כדי להסביר לכם איך מדענים מסבירים את “משימה בלתי אפשרית 4: קוד הצללים”ֿ, קודם צריך להביא קצת רקע על תורת הקוונטים. לא ציפיתם לזה, הא? טוב, אולי אם קראתם את הכותרת. בכל אופן, תורת הקוונטים, או מכניקת הקוונטים, היא (בגדול) תורה פיזיקלית שעוסקת בחלקיקים ממש ממש ממש קטנים. מדענים גילו שכשמסתכלים על חלקיקים יותר ויותר קטנים, בשלב מסויים חוקי הפיזיקה הנורמאלים פשוט מפסיקים לעבוד. מדובר על תופעות ממש מוזרות: חלקיקים יכולים להיות גם גל וגם חלקיק, חלקיק יכול להימצא בשני מקומות או לנוע בשני כיוונים בבת-אחת, ושני חלקיקים יכולים להיות קשורים אחד לשני בלי שום קשר פיזי ביניהם. נשמע הזוי, לא? ללא ספק זהו אחד התחומים המוזרים ביותר של המדע המודרני. בעקבות המחקר בתחום הזה אינשטיין בכבודו ובעצמו פלט בתסכול “אלוהים לא משחק בקוביות!” וטבע את הביטוי המוכר. אבל בואו ונתרכז רק בחלק אחד מכל זה: ברמה הקוונטית, חלקיקים מסויימים נעים בשני כיוונים בבת-אחת. כלומר, אם ברוח חג החנוכה נעמיד סביבון על החלקיק, לכאורה הוא אמור להסתובב לשני הכיוונים ביחד, או לחלופין לא להסתובב בכלל. במציאות, כמובן, הסביבון יסתובב לאחד הכיוונים, אבל באופן אקראי לחלוטין- אין שום דרך לחזות מראש את כיוון הסיבוב. אגב, אני חושב שראיתי את ההיגיון בוכה בפינת החדר בתנוחה עוברית, אם מישהו רוצה לנסות לנחם אותו זה יהיה מצויין.

בכל אופן, ישנה תאוריה שגורסת שלא ניתן לחזות את כיוון סיבוב הסביבון מכיוון שהסביבון לא יסתובב לכיוון אקראי אחד, אלא הוא יסתובב לשני הכיוונים… רק שכל אחד מכיווני הסיבוב יהיה ביקום אלטרנטיבי. ואם לנו נראה שהסביבון מסתובב בכיוון השעון, קיים יקום אלטרנטיבי שבו נראה לנו שהסביבון מסתובב נגד כיוון השעון.

אני חושב שההיגיון הבריא בדיוק קפץ מהחלון.

לתאוריה קוראים פירוש העולמות המרובים (Many World Theory או Many Worlds Interpertation), או MWI, והיא הוצעה על ידי אדם בשם יו אוורט. ההשלכות המרחיקות לכת של תאוריה זו הן שכל מה שאי-פעם יכל לקרות, קרה באחד מאינסוף העולמות הקיימים במקביל לעולם שלנו. כלומר, קיימת מציאות בה ישראל הוקמה באוגנדה ו”דמדומים” מעולם לא יצא לאור, למשל. והדבר המביך הזה שקרה לך- כן, אתה יודע על מה אני מדבר, כולם יודעים על הסיפור המביך הזה- לא קרה.

בניסיון להבין לעומק ולפתח את התאוריה הזו, שני מדענים בשם הנס מורבק וברונו מרצ’ל בנו ניסוי מחשבתי, שאותו פיתח והרחיב מדען נוסף בשם מקס תגמרק. לניסוי קוראים “התאבדות קוונטית”, והוא פחות או יותר לוקח את הניסוי המחשבתי המפורסם “חתולו של שרדינגר”, ומציב את החוקר במקום החתול. הרעיון של הניסוי הוא לבנות דרך להוכיח את פירוש העולמות המרובים, והוא בנוי בצורה כזו: לוקחים את החלקיק הנ”ל, ההוא שיכול לנוע בשני כיוונים בבת-אחת, ובמקום לחבר אליו סביבון מחברים אליו אקדח. האקדח מחובר אל החלקיק בצורה כזו שאם החלקיק נע בכיוון אחד, האקדח יורה פעם אחת, ואם הוא נע בכיוון השני- האקדח רק משמיע “קליק”. מפעילים את המכונה הזו כמה פעמים- אמור לצאת סדר אקראי של יריות וקליקים. עכשיו החלק הטוב של הניסוי, שמסביר את השם האפל של הניסוי: החוקר מצמיד את האקדח לרקה ומפעיל את המכונה עשר פעמים. לפי חוקי הסטטיסטיקה, העוזר של החוקר ישמע את האקדח משמיע כמה קליקים- שניים-שלושה, לא יותר- ואז… בום. אבל בוא ננתח את מה שקורה כל פעם שהמכונה מופעלת, לפי פירוש העולמות המירובים: המכונה מופעלת, והחלקיק זז לשני הכיוונים. נוצרים שני עולמות, אחד בו האקדח ירה ואחד בו האקדח משמיע קליק. בעולם בו האקדח ירה, החוקר נורה למוות, והתודעה שלו נגמרת. ובעולם השני, בו האקדח רק השמיע קליק, החוקר ממשיך בחיים שלו, שמח וטוב לב. אז אם אנחנו נעמיד את עצמנו מול האקדח ונפעיל את המכונה אלף פעמים, בכל פעם שהמכונה תפעל יהיה עולם אחד בו אנו מתים, ועולם אחד בו אנו חיים. אבל הנה הקטע המעניין: מכיוון שאנחנו לא יכולים לחשוב או להיות מודעים בכל צורה שהיא בעולם שבו האקדח ירה, מבחינתנו האקדח השמיע קליק אלף פעמים. במילים אחרות, האדם העומד מול האקדח חי חיי-נצח סובייקטיבים, או- “חיי-נצח קוונטיים”. אגב, מקס תגמרק מציין שבניסוי הזה, החוקר שמע אלף קליקים, אבל העוזר שלו ראה אותו מקבל קליע לרקה באלף עולמות אחרים. בנוסף, מקס מציין שהניסוי הזה רק יוכיח את התאוריה לחוקר עצמו, וספק שאנשים אחרים יאמינו לו.

אז איך כל זה מתקשר לסרטי אקשן? שמח ששאלת, קורא היפוטתי, אבל פעם הבאה בבקשה לא לקטוע אותי באמצע. אם ניקח את פירוש העולמות המרובים ונשליך אותו על סרטי האקשן, ונצא מנקודת הנחה שאם אנחנו רואים את הסרט- כנראה שהדמות הראשית שרדה עד סוף הסרט, אחרת הדמות לא יכלה לספר לנו את מה שקרה בסרט, הסרט כולו הופך להוכחה לקיומם של “חיי-נצח קוונטיים”. סרטי אקשן בעצם מראים לנו את החוויה של החוקר בניסוי- אם יש סיכוי, אפילו הכי קטן, שהקליע יפספס את גיבור הסרט- בעולם אחד משני העולמות שנוצרו זה יקרה, ורק בעולם הזה הגיבור ימשיך לירות בבני-מיעוטים להנאתו. בכל שאר העולמות, הגיבור כמובן מת.

ואם ניקח את התאורייה אפילו יותר רחוק- סרטי אקשן הם בעצם מטאפורה לחיים שלנו: במהלך החיים שלנו, לכל אחד מאיתנו היו אלפי הזדמנויות להיהרג באלפי דרכים משונים-  תאונות דרכים, מחלות, בלוג מוצלח מידי- לא חסרות דרכים מחרידות למות ביום-יום שלנו. אבל אם אתם, קוראים היפוטתיים, יושבים מול המחשב וקוראים את המילים האלה- סימן שאתם חיים, ובכל אחת מההזדמנויות למות- שרדתם. אז או שאתם שוכבים עם פורטונה– ובמקרה כזה, וואלה יפה לכם, אתם יכולים להכיר לי אותה?- או שפירוש העולמות המרובים נכון, ואנחנו פשוט נמצאים בעולם היחיד בו לא מתתם בצורה מחרידה.

אז עד הפיצול הקוונטי הבא- המשך גלישה מהנה! ותזכרו, כפתורים גדולים ואדומים בקופסאות זכוכית עם כתובות “לא ללחוץ” תמיד מפעילים מכונה לייצור שוקולדים וכסף ואהבה של אמא.

לכתבה עליה התבססתי לחצו כאן.

זה לא שמשעמם לי, אבל- Cracked.

הסרט האדום שמתוח לכבוד פתיחת קטגוריית “זה לא שמשעמם לי, אבל-” ייגזר במספריים מוזהבות על ידי המלצה. אבל לפני ההמלצה שלי, שכמובן לבושה בטוקסידו מהודר לכבוד האירוע, אני יסביר את כותרת הקטגורייה. בקטגורייה הזו יימצאו פוסטים שלא אמורים להיות יעילים, או מהפכניים, או דעתניים או אפילו מצחיקים. כל תכליתם לשתף אתכם במשהו שמצאתי/ראיתי/קראתי/חשבתי/רצחתי-וגם-ירשתי שפשוט- מעניין אותי. אני מקווה שפרי-מקלדתי יעניין גם אתכם, ושקריאת הפוסטים בקטגורייה זו תחכים אתכם בצורות הכי פחות שימושיות שאני מכיר. כמו כן אני גם ישתדל להביא לינקים וביסוסים לכל טענה שלא פרי מוחי הקודח.

וכעת- (או כעט! כ-עט! בגלל שאני מקליד במקלדת ולא בעט? הבנתם? … לא משנה. הייתם צריכים להיות שם) להמלצה! אני רוצה להמליץ על אתר שאני מאוד אוהב ועוקב אחריו בנאמנות, ומשתדל לקרוא את כל מה שהוא מפרסם. לאתר קוראים “Cracked”ֿ (כן, זה באנגלית, התנצלותי הכנה לכל בוגרי 3 יחידות אנגלית שבחדר),   והוא עוסק פחות או יותר בהכל- החל מתרבות פופ וכלה בהיסטוריה ועולם החי. אם רק לסקור במהירות את הכתבות שבדף הראשי ברגע זה ממש (12.13.12)- “8 אנשים שהגדירו את שנת 2012”, “5 מוצרים שמשפרים את איכות חייהם של סוציופטים”, ו”6 אגדות אורבניות במשחקי מחשב שהיו מתיחות”. כפי שניתן לראות, רוב הפירסומים באתר בנויים בתבנית של רשימה, מלבד כמה טורים קבועים שבנויים בצורה יותר חופשית. אני אוהב את האתר הזה מכמה סיבות: קודם כל, כמעט כל הכתבות באתר מצחיקות עד כדי סכנת חיים של ממש- במיוחד הטורים הקבועים. ההומור הוא בדרך כלל לא הכי שנון, לעיתים אקראי ומעט אמריקאי- למרות שגם בהומור יש גיוון. הסיבה השניה שאני מאוד אוהב את האתר הזה היא שנראה שיש לעורכי האתר קוד אתי כלשהו שהם עובדים לפיו, ובעידן שבו ערוצי החדשות מפרסמים כל שטות ושמועה בלי לבדוק פעמיים אם יש אמת בידיעה או אם היא פוגעת בציבור מסויים או אפילו בחברה או באדם, אתר הומוריסטי עם ערכים הוא משב רוח מרענן, אם תסלחו לי על הדרמה. אמנם האתר לא פירסם חוקי אתיקה רשמיים שהוא עובד על פיהם, אבל ניכר שיש באתר חוקים שסמויים מן העין. כבר כמה שנים שאני קורא את הכתבות השונות באתר ומעולם לא ראיתי כתבה פוגענית או מסיתה,  או טענה שלא באה עם ביסוס במקורות חיצוניים לאתר, ואני רואה בדבקות הזאת לאמת ולריחוק מטענות חסרות-ביסוס ערך עליון.  והסיבה השלישית והאחונה לאהבתי לאתר הזה היא  המגוון הרחב. אני אדם מסוקרן מטבעי, והאתר הזה מהווה מן סם לסקרנות שלי- מכיוון שפחות או יותר הכל מסקרן אותי במידה מסויימת, ולאתר מגוון כל כך רחב של נושאים, תמיד יש משהו חדש לגמרי ללמוד בתחום שלא ידעתי עליו כלום. כל פעם שאני לומד משהו חדש אני מקבל מן סיפוק אינטלקטואלי שכזה, ולאתר מגוון כל כך רחב שאני תמיד יכול למצוא משהו שיעניין אותי. אחרי שנים של קריאה באתר אני יכול לספר לכם שדבורים מייצרים חשמל, שתינוקות מסממים את אמא שלהם,  שאוסטרליה  מלאה ביצורים שרוצים להרוג אותך ושכשנפרדים מבן זוג יש תסמינים של גמילה מסמים- משום שקשר רומנטי גורם לגוף לשחרר כימיכלים משמחים ו…ממכרים.

האתר משפיע מאוד עלי ועל צורת הכתיבה שלי- המון מהפירסומים שלי בקטגורייה הזו במיוחד יבואו בעקבות כתבה מעניינת שקראתי באתר. כמובן שבמקרה כזה אני יפרסם קישור לכתבה המקורית.

אז לסיכום, אני ממליץ בחום להתחיל לקרוא באתר. יש בו שילוב כובש של הומור, גיוון של תוכן ודבקות לאמת, ואני יודע שהחיים שלי הועשרו בעקבות הקריאה הקבועה של פירסומים באתר.

 המשך גלישה מהנה, ותזכרו- אם היא נראית כמו בחורה בת עשרים, אם היא נשמעת כמו בחורה בת עשרים, ואם היא יפה כמו בחורה בת עשרים- באינטרנט היא גבר בן ארבעים.

שלום לכם זרים מוזרים!

שלום לכם אנשים חביבים ועויינים!

הבלוג הזה יחולק לשלושה חלקים, והם- "פואטיקה", "זה לא שמשעמם לי, אבל-" ו"דעות (או, נאומים ארוכים ספק-קריאים)". תחת "פואטיקה" תוכלו למצוא מעט פואטיקה חובבנית. תרגישו חופשי למתוח ביקורת. תחת "זה לא שמשעמם לי, אבל-" תוכלו למצוא שטויות שממש מעניינות (אותי) וששוות קריאה (אם אין לכם משהו יותר יעיל לעשות). ותחת "דעות" תוכלו למצוא רעיונות, מחשבות, ביקורת על החברה ו/או על עצמי, וקצת ממה שמפריע לי בעולם.

אם אהבתם, ספרו לחבריכם. אם לא אהבתם, ספרו למישהו עם טעם יותר טוב משלכם, כי שלכם גרוע, מצטער.

אל תשכחו להגיב, להירשם ולהפיץ!

אוהב במידה ראויה

אני