אני חנון. או: הדרך לגהינום רצופה כוונות טובות

מאז ומעולם הייתי אדם מאוד סקרן. מגיל קטן מאוד הבטתי בעולם סביבי בעין בוחנת ורוח סקרנות ילדותית בעורפי. רציתי לדעת הכל, ואם לא קיבלתי תשובות- חיפשתי אותם בעצמי. למשל- איזה טעם יש לחיפושית זבל? ואיזה צליל היא עושה כשנוגסים בה? אבל מלבד שאלות נוקבות כאלה והמחקר בשטח שהן גררו, עניין אותי הכל. הסקרנות שלי פעלה באוברדרייב. תחומיי העניין שלי התרחבו והתרחבו עד שהפכו למטרה אחת עילאית: קניין ידע. כל ידע, כמה שיותר ידע, ובעיקר בכמה שיותר תחומים. הרצון הזה הפך אותי לגיק לא קטן: הייתי יושב עם ידידה בבית וקורא אינציקלופדיות. הייתי בקייטנת “נוער שוחר מדע”, בחוג דיבייטינג, חובב מושבע של “נשיונל ג’יאוגרפיק”, מנוי על “ילדי טבע הדברים” ולאחר מכן גם על “טבע הדברים”. עד היום, הכל מעניין אותי, ויש לי המון תחומיי עניין- למדתי קצת פילוסופיה, קצת פוטושופ, קצת אפטר אפקטס, קצת שפה זרה, קצת תיכנות, קצת הכנת משקאות, קצת ספרות, קצת שירה, והרשימה ממשיכה- ממש נגיעה בכל עניין, וממשיך לעניין הבא. זה חלק מהסיבה ש”Cracked” כל כך שובה אותי- זה אתר שמספק מידע קליל ומשעשע בספקטרום ממש רחב של תחומים.

אבל בשלב מסויים, בלי שאשים לב, קרה משהו שלא יכלתי לצפות לו: הפכתי לציניקן. אני כבר כמעט לא מקבל שום פיסת מידע ושום “עובדה” חדשה בלי לראות את המחקר שהיא מבוססת עליו, לא מאמין לסיפורים שחברים מספרים אלא אם כן הם חוו אותם בעצמם. יכול להיות שגם אתה (כן אתה, הקורא האהוב עלי. מה שלומך?) שמת לב לזה בעקבות הפוסט האחרון שלי שנוטף סרקסטיות וציניקליות.

איך זה קרה? מה גרם לילד תמים שרק רצה לתעד את ה”קראנצ’” שחיפושיות זבל עושות כשלועסים אותם להפוך למפלצת המסתגרת בחדרה וצועקת “הסיפור שלך לא אמין בכלל!” לכל מי שמנסה להגיש לה אוכל? אני חושב שאולי זה משום שככל שאני למד יותר, כך אני למד כמה אני לא יודע כלום (שמעתי שסוקרטס אמר את זה במקור, אך לא הצלחתי למצוא עדות לכך. טוב נו). כל פעם מחדש רעיונות ועובדות בחיי מתגלות כלא-מדויקות וחסרות במקרה הטוב ובמקרה הרע- כשטות גמורה. זה יכול להיות כל דבר, החל מהעניין הכי טריוויאלי בחיי שעצם החוסר-חשיבות שלו רק מגביר את ההפתעה כשהוא מתגלה כשטות, וכלה באידיאלים הגבוהים עליהם חונכתי, אידיאלים שאמנם איני כופר בהם אך לפתע גיליתי כמה הם חסרים. אז נהייתי ציניקן. אולי אפשר להציג זאת בדרך אחרת: אולי כשגיליתי שמשהו שאני סומך עליו ומאמין בו לא שלם כמו שחשבתי- האמון שלי נפגע, ובגלל הפגיעה הזאת באמון שלי קשה לי יותר לקבל אמיתות חדשות, כי אני מפחד להיפגע שוב, או אולי יותר במדויק: מפחד לצאת חלש, טיפש, מאמין באמונות טפלות, למרות שזו תכונה כל כך אנושית שהיא כמעט חייתית. יש לנו, לאנשים, נטייה עמוקה להאמין בריק ובשיקרי. וזו אחת התכונות שהכי פחות מחמיאה לנו: בשנת 1947 פסיכולוג בשם ב. פ. סקינר הוכיח שאפילו ליונים יש את היכולת לפתח אמונות טפלות. סקינר האכיל את היונים באקראיות, ובהתאם לתנועה המסוימת שהיונה עשתה במקרה בזמן שהיא קיבלה את האוכל, היונה פיתחה מין “אמונה טפלה” שאם תעשה שוב את התנועה המסויימת- תקבל אוכל שוב (מומלץ לקרוא את כל הניסוי כאן).

אולי שמתם לב שעבר זמן רב מאז הפירסום האחרון שלי כאן. האמת היא, שבין הפוסט האחרון לפוסט הזה היה אמור להיות פוסט נוסף שהתכוונתי לפרסם לכבוד הבחירות. הפוסט המדובר כתוב ברובו, ושמור במחשב שלי, ולעולם לא יראה אור יום. בפוסט דיברתי על זה שלדעתי אחת הבעיות במדינה שלנו היא שאין לנו כבוד לפוליטיקאים ולנבחרי-הציבור שלנו. אני לא ירחיב יותר מידי על הרעיון של הפוסט, אבל בגדול- ניסיתי לתאר באיזו צורה הארץ שלנו הייתה שונה אילו היה לנו יותר כבוד לפוליטיקאים שלנו, ותיליתי המון מהבעיות שיש לנו כאן בעניין הראשי הזה. ניסיתי לטעון שמכיוון שזו עבודה בזויה בעיני הציבור, נבחרי-הציבור מרגישים שהם עוסקים בעבודה בזויה ולכן אין לא קשה להם למעול באחריות שעל כתפיהם.

אז למה הפוסט הזה בחיים לא יראה אור יום? מכמה סיבות. קודם כל, לא רציתי לתת לבלוג אופי פוליטי, או אופי מתלהם ומשתלח בציבור. אבל בעיקר- הרגשתי לא מרוצה מהרעיון,  הרגשתי שהוא תמים מידי. בפוסט הפלגתי בתיאורים על איך העולם שלנו יהיה טוב יותר, מתוקן יותר, יפה יותר, אם רק נפתור את הבעיה הזו. אמנם לא התיפייפתי מידי וכללתי בתוכנית פרק זמן של כמה וכמה דורות עד שהשינוי יתחיל להשפיע, אבל כשתיארתי את סוף התהליך- ממש הגזמתי בתיאורים על כמה שהארץ תהיה מושלמת, והפוליטיקאים ונבחרי-הציבור אנשי אמת וערכים. ופתאום באמצע כל התיאורים האוטופיים תפסתי את עצמי וחשבתי- לא. הגזמתי. השינוי במודעות היה משפיע, אבל ממש לא עד כדי כך. אז עזבתי את עצמי, ולאחר מכן גם את הפוסט ואת הרעיון. אבל רגע- למה עזבתי את הרעיון? אמנם אני לא מאמין שהשינוי הזה היה מביא לאוטופיה שתארתי, אבל אני ללא ספק מאמין שיש לנו בעיה שחשוב שנפתור. התשובה לכך פשוטה- ברגע שהגזמתי בתיאורים, הציניקן בתוכי פסל הכל, מהיסוד, וכבר לא הייתי שלם עם הרעיון. וזה לא פעם ראשונה שאני פוסל מהיסוד משהו שיש בו גרעין של אמת רק מפני שהציניקן בתוכי גיחך לו.

אז מה אני בעצם מנסה לומר? אולי הפוסט הזה הוא סייג לפוסט הקודם, בו הפצרתי בכם לבחון ולהעמיד למבחן ההיגיון את העולם מסביבכם, ולא לקבל אותו כמובן מאליו. אני עדיין חושב שזו תכונה חשובה, מהחשובות שאדם יכול לסגל לעצמו, אבל חשוב לי לציין שחשובה לא פחות- התמימות, האמת הפשוטה היכולה לעיתים להיבלע במערבולת של קושיות וסתירות פנימיות. אז כן, כשאתם קוראים משהו בעיתון או שומעים סיפור מחבר שלכם- תעמידו את המידע החדש מול הידוע לכם כבר, נסו לבחון את המידע החדש מול המציאות. אבל כשהסיפור, או הכתבה, לא עוברים את המבחן- נסו לראות איפה האמת חבויה כאן. אם הכתבה הזו לא באמת הגיונית- מה זה אומר על החברה שלנו. אם הרעיון שלי לא מציאותי- איפה הוא נופל במבחן המציאות.

מקווה שתמצאו את האמת בדברי, ולא רק תפסלו אותם מיסודם מסיבה שולית כלשהי.

אז עד הפעם הבאה- שיהיה חג הקדוש ולנטין שמח, והמשך גלישה מהנה! ותזכרו: אם קראתם את זה באינטרנט, כנראה שזה נכון.

כובע- אווט.

 

זה לא שמשעמם לי, אבל- סרטי אקשן וחיי-נצח קוונטיים

אחד מהנושאים שהכי מעסיקים אותנו- את המין האנושי כולו- הוא מוות. העיסוק יכול להיות סביב הפחד ממוות, מה קורה לאחר המוות, הרומנטיקה שבמוות, או העיסוק המרכזי סביב המוות: איך להימנע ממנו. השאלה הזו נמצאת בתודעה הקולקטיבית שלנו כבר אלפי שנים, ודוחפת את האנושות למקומות אפלים ומוזרים- רצח, פולחנים מוזרים, קולונסקופיות. חלום חיי-הנצח מופיע שוב ושוב בכל דת או תרבות, בספרים, בסרטים ובשירים. אלפי אלכימאים בזבזו את חייהם בניסיון לייצר את אבן-החכמים (כן, כמו הארי פוטר. לא, ג’יי קיי רולינג לא המציאה את המושג), שבין השאר תעניק ליוצרה את “שיקוי החיים”, שיאפשר חיי-נצח. אם רק היינו יכולים לחזור בזמן ולספר להם שהצלחנו להעניק חיי-נצח לכמה אינדיבידואלים ברי-מזל..!

אני רואה את ארשת הבילבול על פנייך, קורא היפוטתי. אני יסביר: אכן ישנם כמה אנשים, יחידים ומיוחדים, שזכו במתנה הנחשקת: חיי-נצח. או לפחות ככה זה נראה. מי הם אותם יחידי-סגולה? גיבורי סרטי אקשן, כמובן. אחרת- איך ג’ון מקליין היה שורד ארבע סרטים שבכל אחד מהם בזבזו עליו מספיק תחמושת כדי לחמש צבא בינוני? זו בדיחה כל כך ישנה שהיא כמעט קלישאה- גיבור האקשן שאיכשהו חומק מכל היריות, הורג כמה אלפים של שומרים חמושים (שמן הסתם היו צריכים לעבור סידרת אימונים מפרכת כדי להשיג את המשרה המבוקשת בתור שומר/חייל/טרוריסט של איזה מדען מרושע/דיקטטור/ארכי-טרוריסט) ומציל את הבחורה, או את העולם. בעולם של סרטי האקשן הגיבורים פשוט לא יכולים למות, לא משנה כמה הסיכוי שלהם לשרוד נראה קלוש.

אבל מחה את הגיחוך מעל שפתייך, קורא היפוטתי! קלישאת גיבור סרט האקשן נפתרה בעזרת… המדע! אבל כדי להסביר לכם איך מדענים מסבירים את “משימה בלתי אפשרית 4: קוד הצללים”ֿ, קודם צריך להביא קצת רקע על תורת הקוונטים. לא ציפיתם לזה, הא? טוב, אולי אם קראתם את הכותרת. בכל אופן, תורת הקוונטים, או מכניקת הקוונטים, היא (בגדול) תורה פיזיקלית שעוסקת בחלקיקים ממש ממש ממש קטנים. מדענים גילו שכשמסתכלים על חלקיקים יותר ויותר קטנים, בשלב מסויים חוקי הפיזיקה הנורמאלים פשוט מפסיקים לעבוד. מדובר על תופעות ממש מוזרות: חלקיקים יכולים להיות גם גל וגם חלקיק, חלקיק יכול להימצא בשני מקומות או לנוע בשני כיוונים בבת-אחת, ושני חלקיקים יכולים להיות קשורים אחד לשני בלי שום קשר פיזי ביניהם. נשמע הזוי, לא? ללא ספק זהו אחד התחומים המוזרים ביותר של המדע המודרני. בעקבות המחקר בתחום הזה אינשטיין בכבודו ובעצמו פלט בתסכול “אלוהים לא משחק בקוביות!” וטבע את הביטוי המוכר. אבל בואו ונתרכז רק בחלק אחד מכל זה: ברמה הקוונטית, חלקיקים מסויימים נעים בשני כיוונים בבת-אחת. כלומר, אם ברוח חג החנוכה נעמיד סביבון על החלקיק, לכאורה הוא אמור להסתובב לשני הכיוונים ביחד, או לחלופין לא להסתובב בכלל. במציאות, כמובן, הסביבון יסתובב לאחד הכיוונים, אבל באופן אקראי לחלוטין- אין שום דרך לחזות מראש את כיוון הסיבוב. אגב, אני חושב שראיתי את ההיגיון בוכה בפינת החדר בתנוחה עוברית, אם מישהו רוצה לנסות לנחם אותו זה יהיה מצויין.

בכל אופן, ישנה תאוריה שגורסת שלא ניתן לחזות את כיוון סיבוב הסביבון מכיוון שהסביבון לא יסתובב לכיוון אקראי אחד, אלא הוא יסתובב לשני הכיוונים… רק שכל אחד מכיווני הסיבוב יהיה ביקום אלטרנטיבי. ואם לנו נראה שהסביבון מסתובב בכיוון השעון, קיים יקום אלטרנטיבי שבו נראה לנו שהסביבון מסתובב נגד כיוון השעון.

אני חושב שההיגיון הבריא בדיוק קפץ מהחלון.

לתאוריה קוראים פירוש העולמות המרובים (Many World Theory או Many Worlds Interpertation), או MWI, והיא הוצעה על ידי אדם בשם יו אוורט. ההשלכות המרחיקות לכת של תאוריה זו הן שכל מה שאי-פעם יכל לקרות, קרה באחד מאינסוף העולמות הקיימים במקביל לעולם שלנו. כלומר, קיימת מציאות בה ישראל הוקמה באוגנדה ו”דמדומים” מעולם לא יצא לאור, למשל. והדבר המביך הזה שקרה לך- כן, אתה יודע על מה אני מדבר, כולם יודעים על הסיפור המביך הזה- לא קרה.

בניסיון להבין לעומק ולפתח את התאוריה הזו, שני מדענים בשם הנס מורבק וברונו מרצ’ל בנו ניסוי מחשבתי, שאותו פיתח והרחיב מדען נוסף בשם מקס תגמרק. לניסוי קוראים “התאבדות קוונטית”, והוא פחות או יותר לוקח את הניסוי המחשבתי המפורסם “חתולו של שרדינגר”, ומציב את החוקר במקום החתול. הרעיון של הניסוי הוא לבנות דרך להוכיח את פירוש העולמות המרובים, והוא בנוי בצורה כזו: לוקחים את החלקיק הנ”ל, ההוא שיכול לנוע בשני כיוונים בבת-אחת, ובמקום לחבר אליו סביבון מחברים אליו אקדח. האקדח מחובר אל החלקיק בצורה כזו שאם החלקיק נע בכיוון אחד, האקדח יורה פעם אחת, ואם הוא נע בכיוון השני- האקדח רק משמיע “קליק”. מפעילים את המכונה הזו כמה פעמים- אמור לצאת סדר אקראי של יריות וקליקים. עכשיו החלק הטוב של הניסוי, שמסביר את השם האפל של הניסוי: החוקר מצמיד את האקדח לרקה ומפעיל את המכונה עשר פעמים. לפי חוקי הסטטיסטיקה, העוזר של החוקר ישמע את האקדח משמיע כמה קליקים- שניים-שלושה, לא יותר- ואז… בום. אבל בוא ננתח את מה שקורה כל פעם שהמכונה מופעלת, לפי פירוש העולמות המירובים: המכונה מופעלת, והחלקיק זז לשני הכיוונים. נוצרים שני עולמות, אחד בו האקדח ירה ואחד בו האקדח משמיע קליק. בעולם בו האקדח ירה, החוקר נורה למוות, והתודעה שלו נגמרת. ובעולם השני, בו האקדח רק השמיע קליק, החוקר ממשיך בחיים שלו, שמח וטוב לב. אז אם אנחנו נעמיד את עצמנו מול האקדח ונפעיל את המכונה אלף פעמים, בכל פעם שהמכונה תפעל יהיה עולם אחד בו אנו מתים, ועולם אחד בו אנו חיים. אבל הנה הקטע המעניין: מכיוון שאנחנו לא יכולים לחשוב או להיות מודעים בכל צורה שהיא בעולם שבו האקדח ירה, מבחינתנו האקדח השמיע קליק אלף פעמים. במילים אחרות, האדם העומד מול האקדח חי חיי-נצח סובייקטיבים, או- “חיי-נצח קוונטיים”. אגב, מקס תגמרק מציין שבניסוי הזה, החוקר שמע אלף קליקים, אבל העוזר שלו ראה אותו מקבל קליע לרקה באלף עולמות אחרים. בנוסף, מקס מציין שהניסוי הזה רק יוכיח את התאוריה לחוקר עצמו, וספק שאנשים אחרים יאמינו לו.

אז איך כל זה מתקשר לסרטי אקשן? שמח ששאלת, קורא היפוטתי, אבל פעם הבאה בבקשה לא לקטוע אותי באמצע. אם ניקח את פירוש העולמות המרובים ונשליך אותו על סרטי האקשן, ונצא מנקודת הנחה שאם אנחנו רואים את הסרט- כנראה שהדמות הראשית שרדה עד סוף הסרט, אחרת הדמות לא יכלה לספר לנו את מה שקרה בסרט, הסרט כולו הופך להוכחה לקיומם של “חיי-נצח קוונטיים”. סרטי אקשן בעצם מראים לנו את החוויה של החוקר בניסוי- אם יש סיכוי, אפילו הכי קטן, שהקליע יפספס את גיבור הסרט- בעולם אחד משני העולמות שנוצרו זה יקרה, ורק בעולם הזה הגיבור ימשיך לירות בבני-מיעוטים להנאתו. בכל שאר העולמות, הגיבור כמובן מת.

ואם ניקח את התאורייה אפילו יותר רחוק- סרטי אקשן הם בעצם מטאפורה לחיים שלנו: במהלך החיים שלנו, לכל אחד מאיתנו היו אלפי הזדמנויות להיהרג באלפי דרכים משונים-  תאונות דרכים, מחלות, בלוג מוצלח מידי- לא חסרות דרכים מחרידות למות ביום-יום שלנו. אבל אם אתם, קוראים היפוטתיים, יושבים מול המחשב וקוראים את המילים האלה- סימן שאתם חיים, ובכל אחת מההזדמנויות למות- שרדתם. אז או שאתם שוכבים עם פורטונה– ובמקרה כזה, וואלה יפה לכם, אתם יכולים להכיר לי אותה?- או שפירוש העולמות המרובים נכון, ואנחנו פשוט נמצאים בעולם היחיד בו לא מתתם בצורה מחרידה.

אז עד הפיצול הקוונטי הבא- המשך גלישה מהנה! ותזכרו, כפתורים גדולים ואדומים בקופסאות זכוכית עם כתובות “לא ללחוץ” תמיד מפעילים מכונה לייצור שוקולדים וכסף ואהבה של אמא.

לכתבה עליה התבססתי לחצו כאן.

זה לא שמשעמם לי, אבל- Cracked.

הסרט האדום שמתוח לכבוד פתיחת קטגוריית “זה לא שמשעמם לי, אבל-” ייגזר במספריים מוזהבות על ידי המלצה. אבל לפני ההמלצה שלי, שכמובן לבושה בטוקסידו מהודר לכבוד האירוע, אני יסביר את כותרת הקטגורייה. בקטגורייה הזו יימצאו פוסטים שלא אמורים להיות יעילים, או מהפכניים, או דעתניים או אפילו מצחיקים. כל תכליתם לשתף אתכם במשהו שמצאתי/ראיתי/קראתי/חשבתי/רצחתי-וגם-ירשתי שפשוט- מעניין אותי. אני מקווה שפרי-מקלדתי יעניין גם אתכם, ושקריאת הפוסטים בקטגורייה זו תחכים אתכם בצורות הכי פחות שימושיות שאני מכיר. כמו כן אני גם ישתדל להביא לינקים וביסוסים לכל טענה שלא פרי מוחי הקודח.

וכעת- (או כעט! כ-עט! בגלל שאני מקליד במקלדת ולא בעט? הבנתם? … לא משנה. הייתם צריכים להיות שם) להמלצה! אני רוצה להמליץ על אתר שאני מאוד אוהב ועוקב אחריו בנאמנות, ומשתדל לקרוא את כל מה שהוא מפרסם. לאתר קוראים “Cracked”ֿ (כן, זה באנגלית, התנצלותי הכנה לכל בוגרי 3 יחידות אנגלית שבחדר),   והוא עוסק פחות או יותר בהכל- החל מתרבות פופ וכלה בהיסטוריה ועולם החי. אם רק לסקור במהירות את הכתבות שבדף הראשי ברגע זה ממש (12.13.12)- “8 אנשים שהגדירו את שנת 2012”, “5 מוצרים שמשפרים את איכות חייהם של סוציופטים”, ו”6 אגדות אורבניות במשחקי מחשב שהיו מתיחות”. כפי שניתן לראות, רוב הפירסומים באתר בנויים בתבנית של רשימה, מלבד כמה טורים קבועים שבנויים בצורה יותר חופשית. אני אוהב את האתר הזה מכמה סיבות: קודם כל, כמעט כל הכתבות באתר מצחיקות עד כדי סכנת חיים של ממש- במיוחד הטורים הקבועים. ההומור הוא בדרך כלל לא הכי שנון, לעיתים אקראי ומעט אמריקאי- למרות שגם בהומור יש גיוון. הסיבה השניה שאני מאוד אוהב את האתר הזה היא שנראה שיש לעורכי האתר קוד אתי כלשהו שהם עובדים לפיו, ובעידן שבו ערוצי החדשות מפרסמים כל שטות ושמועה בלי לבדוק פעמיים אם יש אמת בידיעה או אם היא פוגעת בציבור מסויים או אפילו בחברה או באדם, אתר הומוריסטי עם ערכים הוא משב רוח מרענן, אם תסלחו לי על הדרמה. אמנם האתר לא פירסם חוקי אתיקה רשמיים שהוא עובד על פיהם, אבל ניכר שיש באתר חוקים שסמויים מן העין. כבר כמה שנים שאני קורא את הכתבות השונות באתר ומעולם לא ראיתי כתבה פוגענית או מסיתה,  או טענה שלא באה עם ביסוס במקורות חיצוניים לאתר, ואני רואה בדבקות הזאת לאמת ולריחוק מטענות חסרות-ביסוס ערך עליון.  והסיבה השלישית והאחונה לאהבתי לאתר הזה היא  המגוון הרחב. אני אדם מסוקרן מטבעי, והאתר הזה מהווה מן סם לסקרנות שלי- מכיוון שפחות או יותר הכל מסקרן אותי במידה מסויימת, ולאתר מגוון כל כך רחב של נושאים, תמיד יש משהו חדש לגמרי ללמוד בתחום שלא ידעתי עליו כלום. כל פעם שאני לומד משהו חדש אני מקבל מן סיפוק אינטלקטואלי שכזה, ולאתר מגוון כל כך רחב שאני תמיד יכול למצוא משהו שיעניין אותי. אחרי שנים של קריאה באתר אני יכול לספר לכם שדבורים מייצרים חשמל, שתינוקות מסממים את אמא שלהם,  שאוסטרליה  מלאה ביצורים שרוצים להרוג אותך ושכשנפרדים מבן זוג יש תסמינים של גמילה מסמים- משום שקשר רומנטי גורם לגוף לשחרר כימיכלים משמחים ו…ממכרים.

האתר משפיע מאוד עלי ועל צורת הכתיבה שלי- המון מהפירסומים שלי בקטגורייה הזו במיוחד יבואו בעקבות כתבה מעניינת שקראתי באתר. כמובן שבמקרה כזה אני יפרסם קישור לכתבה המקורית.

אז לסיכום, אני ממליץ בחום להתחיל לקרוא באתר. יש בו שילוב כובש של הומור, גיוון של תוכן ודבקות לאמת, ואני יודע שהחיים שלי הועשרו בעקבות הקריאה הקבועה של פירסומים באתר.

 המשך גלישה מהנה, ותזכרו- אם היא נראית כמו בחורה בת עשרים, אם היא נשמעת כמו בחורה בת עשרים, ואם היא יפה כמו בחורה בת עשרים- באינטרנט היא גבר בן ארבעים.