מאז ומעולם הייתי אדם מאוד סקרן. מגיל קטן מאוד הבטתי בעולם סביבי בעין בוחנת ורוח סקרנות ילדותית בעורפי. רציתי לדעת הכל, ואם לא קיבלתי תשובות- חיפשתי אותם בעצמי. למשל- איזה טעם יש לחיפושית זבל? ואיזה צליל היא עושה כשנוגסים בה? אבל מלבד שאלות נוקבות כאלה והמחקר בשטח שהן גררו, עניין אותי הכל. הסקרנות שלי פעלה באוברדרייב. תחומיי העניין שלי התרחבו והתרחבו עד שהפכו למטרה אחת עילאית: קניין ידע. כל ידע, כמה שיותר ידע, ובעיקר בכמה שיותר תחומים. הרצון הזה הפך אותי לגיק לא קטן: הייתי יושב עם ידידה בבית וקורא אינציקלופדיות. הייתי בקייטנת “נוער שוחר מדע”, בחוג דיבייטינג, חובב מושבע של “נשיונל ג’יאוגרפיק”, מנוי על “ילדי טבע הדברים” ולאחר מכן גם על “טבע הדברים”. עד היום, הכל מעניין אותי, ויש לי המון תחומיי עניין- למדתי קצת פילוסופיה, קצת פוטושופ, קצת אפטר אפקטס, קצת שפה זרה, קצת תיכנות, קצת הכנת משקאות, קצת ספרות, קצת שירה, והרשימה ממשיכה- ממש נגיעה בכל עניין, וממשיך לעניין הבא. זה חלק מהסיבה ש”Cracked” כל כך שובה אותי- זה אתר שמספק מידע קליל ומשעשע בספקטרום ממש רחב של תחומים.
אבל בשלב מסויים, בלי שאשים לב, קרה משהו שלא יכלתי לצפות לו: הפכתי לציניקן. אני כבר כמעט לא מקבל שום פיסת מידע ושום “עובדה” חדשה בלי לראות את המחקר שהיא מבוססת עליו, לא מאמין לסיפורים שחברים מספרים אלא אם כן הם חוו אותם בעצמם. יכול להיות שגם אתה (כן אתה, הקורא האהוב עלי. מה שלומך?) שמת לב לזה בעקבות הפוסט האחרון שלי שנוטף סרקסטיות וציניקליות.
איך זה קרה? מה גרם לילד תמים שרק רצה לתעד את ה”קראנצ’” שחיפושיות זבל עושות כשלועסים אותם להפוך למפלצת המסתגרת בחדרה וצועקת “הסיפור שלך לא אמין בכלל!” לכל מי שמנסה להגיש לה אוכל? אני חושב שאולי זה משום שככל שאני למד יותר, כך אני למד כמה אני לא יודע כלום (שמעתי שסוקרטס אמר את זה במקור, אך לא הצלחתי למצוא עדות לכך. טוב נו). כל פעם מחדש רעיונות ועובדות בחיי מתגלות כלא-מדויקות וחסרות במקרה הטוב ובמקרה הרע- כשטות גמורה. זה יכול להיות כל דבר, החל מהעניין הכי טריוויאלי בחיי שעצם החוסר-חשיבות שלו רק מגביר את ההפתעה כשהוא מתגלה כשטות, וכלה באידיאלים הגבוהים עליהם חונכתי, אידיאלים שאמנם איני כופר בהם אך לפתע גיליתי כמה הם חסרים. אז נהייתי ציניקן. אולי אפשר להציג זאת בדרך אחרת: אולי כשגיליתי שמשהו שאני סומך עליו ומאמין בו לא שלם כמו שחשבתי- האמון שלי נפגע, ובגלל הפגיעה הזאת באמון שלי קשה לי יותר לקבל אמיתות חדשות, כי אני מפחד להיפגע שוב, או אולי יותר במדויק: מפחד לצאת חלש, טיפש, מאמין באמונות טפלות, למרות שזו תכונה כל כך אנושית שהיא כמעט חייתית. יש לנו, לאנשים, נטייה עמוקה להאמין בריק ובשיקרי. וזו אחת התכונות שהכי פחות מחמיאה לנו: בשנת 1947 פסיכולוג בשם ב. פ. סקינר הוכיח שאפילו ליונים יש את היכולת לפתח אמונות טפלות. סקינר האכיל את היונים באקראיות, ובהתאם לתנועה המסוימת שהיונה עשתה במקרה בזמן שהיא קיבלה את האוכל, היונה פיתחה מין “אמונה טפלה” שאם תעשה שוב את התנועה המסויימת- תקבל אוכל שוב (מומלץ לקרוא את כל הניסוי כאן).
אולי שמתם לב שעבר זמן רב מאז הפירסום האחרון שלי כאן. האמת היא, שבין הפוסט האחרון לפוסט הזה היה אמור להיות פוסט נוסף שהתכוונתי לפרסם לכבוד הבחירות. הפוסט המדובר כתוב ברובו, ושמור במחשב שלי, ולעולם לא יראה אור יום. בפוסט דיברתי על זה שלדעתי אחת הבעיות במדינה שלנו היא שאין לנו כבוד לפוליטיקאים ולנבחרי-הציבור שלנו. אני לא ירחיב יותר מידי על הרעיון של הפוסט, אבל בגדול- ניסיתי לתאר באיזו צורה הארץ שלנו הייתה שונה אילו היה לנו יותר כבוד לפוליטיקאים שלנו, ותיליתי המון מהבעיות שיש לנו כאן בעניין הראשי הזה. ניסיתי לטעון שמכיוון שזו עבודה בזויה בעיני הציבור, נבחרי-הציבור מרגישים שהם עוסקים בעבודה בזויה ולכן אין לא קשה להם למעול באחריות שעל כתפיהם.
אז למה הפוסט הזה בחיים לא יראה אור יום? מכמה סיבות. קודם כל, לא רציתי לתת לבלוג אופי פוליטי, או אופי מתלהם ומשתלח בציבור. אבל בעיקר- הרגשתי לא מרוצה מהרעיון, הרגשתי שהוא תמים מידי. בפוסט הפלגתי בתיאורים על איך העולם שלנו יהיה טוב יותר, מתוקן יותר, יפה יותר, אם רק נפתור את הבעיה הזו. אמנם לא התיפייפתי מידי וכללתי בתוכנית פרק זמן של כמה וכמה דורות עד שהשינוי יתחיל להשפיע, אבל כשתיארתי את סוף התהליך- ממש הגזמתי בתיאורים על כמה שהארץ תהיה מושלמת, והפוליטיקאים ונבחרי-הציבור אנשי אמת וערכים. ופתאום באמצע כל התיאורים האוטופיים תפסתי את עצמי וחשבתי- לא. הגזמתי. השינוי במודעות היה משפיע, אבל ממש לא עד כדי כך. אז עזבתי את עצמי, ולאחר מכן גם את הפוסט ואת הרעיון. אבל רגע- למה עזבתי את הרעיון? אמנם אני לא מאמין שהשינוי הזה היה מביא לאוטופיה שתארתי, אבל אני ללא ספק מאמין שיש לנו בעיה שחשוב שנפתור. התשובה לכך פשוטה- ברגע שהגזמתי בתיאורים, הציניקן בתוכי פסל הכל, מהיסוד, וכבר לא הייתי שלם עם הרעיון. וזה לא פעם ראשונה שאני פוסל מהיסוד משהו שיש בו גרעין של אמת רק מפני שהציניקן בתוכי גיחך לו.
אז מה אני בעצם מנסה לומר? אולי הפוסט הזה הוא סייג לפוסט הקודם, בו הפצרתי בכם לבחון ולהעמיד למבחן ההיגיון את העולם מסביבכם, ולא לקבל אותו כמובן מאליו. אני עדיין חושב שזו תכונה חשובה, מהחשובות שאדם יכול לסגל לעצמו, אבל חשוב לי לציין שחשובה לא פחות- התמימות, האמת הפשוטה היכולה לעיתים להיבלע במערבולת של קושיות וסתירות פנימיות. אז כן, כשאתם קוראים משהו בעיתון או שומעים סיפור מחבר שלכם- תעמידו את המידע החדש מול הידוע לכם כבר, נסו לבחון את המידע החדש מול המציאות. אבל כשהסיפור, או הכתבה, לא עוברים את המבחן- נסו לראות איפה האמת חבויה כאן. אם הכתבה הזו לא באמת הגיונית- מה זה אומר על החברה שלנו. אם הרעיון שלי לא מציאותי- איפה הוא נופל במבחן המציאות.
מקווה שתמצאו את האמת בדברי, ולא רק תפסלו אותם מיסודם מסיבה שולית כלשהי.
אז עד הפעם הבאה- שיהיה חג הקדוש ולנטין שמח, והמשך גלישה מהנה! ותזכרו: אם קראתם את זה באינטרנט, כנראה שזה נכון.
כובע- אווט.
כובע מטאפורי 