זה לא שמשעמם לי, אבל- רומנטיקה וגמילה מקוקאין

בואו נעשה ניסוי: נזרוק מילה מפחידה לחלל האינטרנט, ונראה אילו אסוציאציות עולות לכם. מוכנים?

“התמכרות”.

מפחיד, נכון? אז אילו אסוציאציות עלו לכם? בחברה שלנו המילה “התמכרות” היא ללא ספק מילה גסה, וטוב שכך- התמכרות יכולה להיות מפלצת מכוערת החוטפת באלימות מהאדם המכור את חבריו, בריאותו הנפשית, בריאותו הפיזית ולפעמים את חייו. אבל כשומעים את המילה “התמכרות” לא בהכרח חושבים על התמכרויות כאלה, הרחוקות מחיי רובנו. אין בארץ הזו מודעות לאלכוהוליזם, ורובנו המוחלט מעולם לא ראה סמים כבדים. אז אילו אסוציאציות עולות? אולי חשבתם על משהו שבדרך כלל לא מצמידים אליו את המילה התמכרות, כמו קפה או טלוויזיה. או שאולי חשבתם על משהו שמצמידים לו את המילה התמכרות למרות שהקשר בניהם קלוש, כמו מריחואנה. או שאולי חשבתם על סיגריות? התמכרות היא מילה גדולה, שמכילה בתוכה המון, ולמעט המעשנים שביננו- גם נראית רחוקה מחיינו. אז נדבר קצת על התמכרות, ומי יודע- אולי אוכל להפתיע אתכם קצת.

מה היא התמכרות? התמכרות משמעה תלות, והתלות יכולה להיות פסיכולוגית או גופנית. אנחנו נתמקד בעיקר בראשונה- התמכרות פסיכולוגית. התמכרות פסיכולוגית בבסיסה היא הפעלת יתר של מערכת החיזוק במוח. מערכת החיזוק, או מערכת התגמול, היא מערכת במוח שתפקידה “ללמד” את הגוף להתנהג באופן מסויים. כאשר מערכת החיזוק מופעלת, מופרש למוח, לגרעין האקומבנס- שקרוי גם מרכז העונג- כימיכל הנקרא דופמין אשר גורם לנו לעונג. אז לאחר אופן התנהגות מסויים המערכת מופעלת, נגרם לנו עונג, והמוטיבציה שלנו לחזור בעתיד על אופן ההתנהגות המדובר גדלה. כך המוח “מלמד” את האדם לקדם התנהגויות המשרתות את הישרדות האדם והמין האנושי- התנהגויות כמו אכילה ויחסי מין, למשל, ובעקיפין- כל התנהגות המשרתת את ההתנהגויות האלה. למשל, צבירת כסף תגרום למערכת החיזוק לפעול, כי יותר כסף משמעו יותר מין ואוכל. ובצורה דומה, הגוף מסוגל “ללמד” את עצמו להתנהג באופן שלא מסייע להישרדות המין, רק משום שזה גורם לנו לעונג, כמו הימורים, קניות, וכל ההתמכרויות המוכרות.

אבל עדיין רובנו מרגישים רחוקים מכל זה. מה לי ולהתמכרות להימורים? ובכן, אמנם ההתמכרויות הגדולות עוד רחוקות מכם, אבל החיים שלכם מלאים בהתמכרויות קטנות השולטות בחייכם.

לא מאמינים לי?

נתחיל במוסיקה שאתם מאזינים לה. כל מי ששומע מוסיקה על בסיס קבוע מכיר את התחושה שמגיעה כששומעים שיר טוב במיוחד, והשיר מגיע לשיאו, והרגשת צמרמורת עוברת בכל הגוף. ובכן, מסתבר שכשאנחנו מאזינים למוסיקה אנחנו בתת מודע מנסים לנחש את המשך השיר, ובין אם המשך השיר מפתיע אותנו או מאשר את הניחוש שלנו- המוח משחרר דופמין (זוכרים? דופמין? יופי, הלאה!) ונגרם לנו עונג. מדענים חושבים שאולי התהליך הזה מסביר למה מוסיקה הייתה מאז ומעולם חלק מרכזי מכל תרבות בהיסטוריה. לכן חלקנו אוהבים לשמוע מוסיקה קיצבית כמו טראנסים ומוסיקה של מועדונים, למרות שאנחנו יודעים שזה לא בהכרח מוסיקה טובה, כי זה מוסיקה שאפשר לנחש בקלות את ההמשך שלה, ונגרם לנו עונג מהניחוש המוצלח. ובנוסף- וזה הקטע החשוב- אותם מדענים חושבים שמוסיקה מעט ממכרת, בגלל הדופמין שמשתחרר למוח. אז אם אתם שומעים מוסיקה על בסיס קבוע- סביר להניח שהתמכרתם בשלב מסויים.

אז אחרי שתלשתם את האוזניות מאוזנייכם בתיעוב ונרשמתם ל”שומעים-מוסיקה-איסטים אנונימים”, נעבור להתמכרות הבאה- תכניסו יד לכיס, תפסו בטלפון הנייד שלכם, והשליכוהו מחוץ לחלון.

[אני אסתייג מראש ואודה שלא מצאתי את הקישור למאמר בו קראתי את המידע הזה, אבל מכיוון שזה מסתדר עם הפסקא הקודמת ועם תיאור המנגנון של ציפייה-מימוש-הנאה, החלטתי בכל-זאת לפרסם את הקטע הזה. ובכן:]

בדור הצעיר שלנו יש עיסוק תמידי בטלפון הנייד, וכמעט כולנו שמענו מדמות מבוגרת כלשהי- הורה, מורה, סוהר וכד’-  את הטענה שהדור שלנו מכור למכשיר הזה. מסתבר שיש אמת מסויימת בדבריהם: באופן דומה למנגנון שתארתי, המשתמש במכשיר הנייד מצפה כל הזמן להתראה- מסרון או שיחה- וכאשר הוא מקבל אותה, המוח מתרגם את זה לתגמול ומשחרר דופמין במוח. וכל שכן כאשר מדובר בסמארטפון שמחובר לפייסבוק, לאינסטגרם, לג’ימייל, לטוויטר ולעוד מליון אתרים אחרים. נוצר מצב שבו כולנו מכווננים ומחכים, גם אם זה רק בתת-מודע, להתראה הזו ולגמול שהיא מביאה איתה.

הלאה! יש גיימרים בקהל?

גיימרים ותיקים בטח יודעים שמשחקי מחשב ממכרים מאוד, ושממש קל להישאב לעולם משחקי המחשב, במיוחד משחקים רבי-משתתפים ברשת. אבל לא המון יודעים שההתמכרות הזו לא מקרית- יש עולם שלם של מחקר ופסיכולוגיה אותו יוצרי המשחקים לומדים על מנת לוודא שלעולם לא תקומו מכיסא המחשב, ויש ממש נוסחא למשחק הממכר. יוצרי המשחקים יודעים, למשל, שהדרך הכי טובה לגרום לכם להמשיך לעשות את אותה הפעולה שוב ושוב היא לתת תגמול לאותה פעולה רק במרווחי זמן אקראיים, ונחשו איך הם למדו את זה- מצפייה מעכברי מעבדה. ולדעתי פועל כאן אותו המנגנון שדיברנו עליו עד עכשיו- המשתמש עושה פעולה ומצפה לתגמול, וכשהוא מקבל את התגמול האמור והציפייה שלו מתממשת- משתחרר דופמין למוח.

האנטרופולוגית הלן פישר נותנת הסבר שונה מעט לקיום המערכת הזו. היא טוענת שאולי המנגנון הזה קיים כדי “ללמד” את האדם להיות בקשר רומנטי זוגי. וזה מביא אותנו להתמכרות האחרונה שלנו: בני זוג. לכל הרומנטיקנים שבקוראיי- כן, אתם קוראים נכון, אתם מכורים לאהבה. מדענים אספו חבורה של אנשים שבדיוק סיימו קשר רומנטי, וחקרו וסרקו אותם והגיעו למסקנות מעניינות. המדענים טוענים שבמהלך הקשר הזוגי כל צד בקשר מתמכר לאושר ולעונג שבן זוגם גורם להם, ולכן פרידות זה עניין כל כך מבאס- בפרידה יש תסמיני גמילה מובהקים, וזה לא במקרה- כשאנחנו נפרדים מבן-זוג אנחנו בעצם חותכים בפתאומיות את צריכת הדופמין שלנו. המדענים השוו את תסמיני הגמילה של שבורי-הלב לתסמיני גמילה מקוקאין. אני חושב שזה מקסים, באופן מעוות כלשהו. פישר מסבירה שהמנגנון קיים כדי לדחוף אותנו לנסות להישאר עם בן זוג אחד מסויים וכך “ללמד” אותנו להיות בקשר זוגי רומנטי.

אז אתם עומדים בחדרכם, המחשב שלכם שבור ומעלה עשן בפינה, הפלאפון מזמן משמש ריפוד לקן של עורב, יש לכם מלאי אטמי אזניים ואתם מוכנים לברוח ברגע שתראו אדם מהמין השני. אז קודם כל, אתם נורא פזיזים. אל תאמינו לכל מה שאתם קוראים באינטרנט. המטרה של הפוסט הזה היא לא להפחיד אתכם, או לזעזע אתכם, או אפילו להרשים אתכם. אני מנסה להראות שהתמכרויות הן חלק בלתי-נפרד מחיינו- אם ניקח את מערכת החיזוק במוח ואת המנגנון של ציפייה-מימוש-תגמול, ונפתח אותם הלאה, נראה שכמעט כל דבר בחיינו יכול להיות ממכר. בילוי עם חברים, צפייה בטלוויזיה, ספר טוב. כל אחד מהפעילויות האלה יכולים להוות מרכז לאחד מהמנגנונים האלה, וכל אחד מאיתנו יום אחד יתאהב ויתמכר לבן/בת זוגו. ההתמכרויות השונות האלה הן חלק בלתי נפרד מחיינו, ואנו צריכים להיות מודעים לכך, ולהיות מודעים למה אנחנו נותנים לעצמינו להתמכר, ולדעת מתי הגיע הזמן להיגמל.

אז עד הפעם הבאה, תנסו לנהל בצורה נכונה ובריאה את מליוני ההתמכרויות הקטנות ששולטות בחייכם, ותזכרו: אם אתם נוסעים לעתיד לבקר את עצמיכם, האתם שתיפגשו מצפה לכם כבר. תנו לו/לה כיף.

זה לא שמשעמם לי, אבל- סרטי אקשן וחיי-נצח קוונטיים

אחד מהנושאים שהכי מעסיקים אותנו- את המין האנושי כולו- הוא מוות. העיסוק יכול להיות סביב הפחד ממוות, מה קורה לאחר המוות, הרומנטיקה שבמוות, או העיסוק המרכזי סביב המוות: איך להימנע ממנו. השאלה הזו נמצאת בתודעה הקולקטיבית שלנו כבר אלפי שנים, ודוחפת את האנושות למקומות אפלים ומוזרים- רצח, פולחנים מוזרים, קולונסקופיות. חלום חיי-הנצח מופיע שוב ושוב בכל דת או תרבות, בספרים, בסרטים ובשירים. אלפי אלכימאים בזבזו את חייהם בניסיון לייצר את אבן-החכמים (כן, כמו הארי פוטר. לא, ג’יי קיי רולינג לא המציאה את המושג), שבין השאר תעניק ליוצרה את “שיקוי החיים”, שיאפשר חיי-נצח. אם רק היינו יכולים לחזור בזמן ולספר להם שהצלחנו להעניק חיי-נצח לכמה אינדיבידואלים ברי-מזל..!

אני רואה את ארשת הבילבול על פנייך, קורא היפוטתי. אני יסביר: אכן ישנם כמה אנשים, יחידים ומיוחדים, שזכו במתנה הנחשקת: חיי-נצח. או לפחות ככה זה נראה. מי הם אותם יחידי-סגולה? גיבורי סרטי אקשן, כמובן. אחרת- איך ג’ון מקליין היה שורד ארבע סרטים שבכל אחד מהם בזבזו עליו מספיק תחמושת כדי לחמש צבא בינוני? זו בדיחה כל כך ישנה שהיא כמעט קלישאה- גיבור האקשן שאיכשהו חומק מכל היריות, הורג כמה אלפים של שומרים חמושים (שמן הסתם היו צריכים לעבור סידרת אימונים מפרכת כדי להשיג את המשרה המבוקשת בתור שומר/חייל/טרוריסט של איזה מדען מרושע/דיקטטור/ארכי-טרוריסט) ומציל את הבחורה, או את העולם. בעולם של סרטי האקשן הגיבורים פשוט לא יכולים למות, לא משנה כמה הסיכוי שלהם לשרוד נראה קלוש.

אבל מחה את הגיחוך מעל שפתייך, קורא היפוטתי! קלישאת גיבור סרט האקשן נפתרה בעזרת… המדע! אבל כדי להסביר לכם איך מדענים מסבירים את “משימה בלתי אפשרית 4: קוד הצללים”ֿ, קודם צריך להביא קצת רקע על תורת הקוונטים. לא ציפיתם לזה, הא? טוב, אולי אם קראתם את הכותרת. בכל אופן, תורת הקוונטים, או מכניקת הקוונטים, היא (בגדול) תורה פיזיקלית שעוסקת בחלקיקים ממש ממש ממש קטנים. מדענים גילו שכשמסתכלים על חלקיקים יותר ויותר קטנים, בשלב מסויים חוקי הפיזיקה הנורמאלים פשוט מפסיקים לעבוד. מדובר על תופעות ממש מוזרות: חלקיקים יכולים להיות גם גל וגם חלקיק, חלקיק יכול להימצא בשני מקומות או לנוע בשני כיוונים בבת-אחת, ושני חלקיקים יכולים להיות קשורים אחד לשני בלי שום קשר פיזי ביניהם. נשמע הזוי, לא? ללא ספק זהו אחד התחומים המוזרים ביותר של המדע המודרני. בעקבות המחקר בתחום הזה אינשטיין בכבודו ובעצמו פלט בתסכול “אלוהים לא משחק בקוביות!” וטבע את הביטוי המוכר. אבל בואו ונתרכז רק בחלק אחד מכל זה: ברמה הקוונטית, חלקיקים מסויימים נעים בשני כיוונים בבת-אחת. כלומר, אם ברוח חג החנוכה נעמיד סביבון על החלקיק, לכאורה הוא אמור להסתובב לשני הכיוונים ביחד, או לחלופין לא להסתובב בכלל. במציאות, כמובן, הסביבון יסתובב לאחד הכיוונים, אבל באופן אקראי לחלוטין- אין שום דרך לחזות מראש את כיוון הסיבוב. אגב, אני חושב שראיתי את ההיגיון בוכה בפינת החדר בתנוחה עוברית, אם מישהו רוצה לנסות לנחם אותו זה יהיה מצויין.

בכל אופן, ישנה תאוריה שגורסת שלא ניתן לחזות את כיוון סיבוב הסביבון מכיוון שהסביבון לא יסתובב לכיוון אקראי אחד, אלא הוא יסתובב לשני הכיוונים… רק שכל אחד מכיווני הסיבוב יהיה ביקום אלטרנטיבי. ואם לנו נראה שהסביבון מסתובב בכיוון השעון, קיים יקום אלטרנטיבי שבו נראה לנו שהסביבון מסתובב נגד כיוון השעון.

אני חושב שההיגיון הבריא בדיוק קפץ מהחלון.

לתאוריה קוראים פירוש העולמות המרובים (Many World Theory או Many Worlds Interpertation), או MWI, והיא הוצעה על ידי אדם בשם יו אוורט. ההשלכות המרחיקות לכת של תאוריה זו הן שכל מה שאי-פעם יכל לקרות, קרה באחד מאינסוף העולמות הקיימים במקביל לעולם שלנו. כלומר, קיימת מציאות בה ישראל הוקמה באוגנדה ו”דמדומים” מעולם לא יצא לאור, למשל. והדבר המביך הזה שקרה לך- כן, אתה יודע על מה אני מדבר, כולם יודעים על הסיפור המביך הזה- לא קרה.

בניסיון להבין לעומק ולפתח את התאוריה הזו, שני מדענים בשם הנס מורבק וברונו מרצ’ל בנו ניסוי מחשבתי, שאותו פיתח והרחיב מדען נוסף בשם מקס תגמרק. לניסוי קוראים “התאבדות קוונטית”, והוא פחות או יותר לוקח את הניסוי המחשבתי המפורסם “חתולו של שרדינגר”, ומציב את החוקר במקום החתול. הרעיון של הניסוי הוא לבנות דרך להוכיח את פירוש העולמות המרובים, והוא בנוי בצורה כזו: לוקחים את החלקיק הנ”ל, ההוא שיכול לנוע בשני כיוונים בבת-אחת, ובמקום לחבר אליו סביבון מחברים אליו אקדח. האקדח מחובר אל החלקיק בצורה כזו שאם החלקיק נע בכיוון אחד, האקדח יורה פעם אחת, ואם הוא נע בכיוון השני- האקדח רק משמיע “קליק”. מפעילים את המכונה הזו כמה פעמים- אמור לצאת סדר אקראי של יריות וקליקים. עכשיו החלק הטוב של הניסוי, שמסביר את השם האפל של הניסוי: החוקר מצמיד את האקדח לרקה ומפעיל את המכונה עשר פעמים. לפי חוקי הסטטיסטיקה, העוזר של החוקר ישמע את האקדח משמיע כמה קליקים- שניים-שלושה, לא יותר- ואז… בום. אבל בוא ננתח את מה שקורה כל פעם שהמכונה מופעלת, לפי פירוש העולמות המירובים: המכונה מופעלת, והחלקיק זז לשני הכיוונים. נוצרים שני עולמות, אחד בו האקדח ירה ואחד בו האקדח משמיע קליק. בעולם בו האקדח ירה, החוקר נורה למוות, והתודעה שלו נגמרת. ובעולם השני, בו האקדח רק השמיע קליק, החוקר ממשיך בחיים שלו, שמח וטוב לב. אז אם אנחנו נעמיד את עצמנו מול האקדח ונפעיל את המכונה אלף פעמים, בכל פעם שהמכונה תפעל יהיה עולם אחד בו אנו מתים, ועולם אחד בו אנו חיים. אבל הנה הקטע המעניין: מכיוון שאנחנו לא יכולים לחשוב או להיות מודעים בכל צורה שהיא בעולם שבו האקדח ירה, מבחינתנו האקדח השמיע קליק אלף פעמים. במילים אחרות, האדם העומד מול האקדח חי חיי-נצח סובייקטיבים, או- “חיי-נצח קוונטיים”. אגב, מקס תגמרק מציין שבניסוי הזה, החוקר שמע אלף קליקים, אבל העוזר שלו ראה אותו מקבל קליע לרקה באלף עולמות אחרים. בנוסף, מקס מציין שהניסוי הזה רק יוכיח את התאוריה לחוקר עצמו, וספק שאנשים אחרים יאמינו לו.

אז איך כל זה מתקשר לסרטי אקשן? שמח ששאלת, קורא היפוטתי, אבל פעם הבאה בבקשה לא לקטוע אותי באמצע. אם ניקח את פירוש העולמות המרובים ונשליך אותו על סרטי האקשן, ונצא מנקודת הנחה שאם אנחנו רואים את הסרט- כנראה שהדמות הראשית שרדה עד סוף הסרט, אחרת הדמות לא יכלה לספר לנו את מה שקרה בסרט, הסרט כולו הופך להוכחה לקיומם של “חיי-נצח קוונטיים”. סרטי אקשן בעצם מראים לנו את החוויה של החוקר בניסוי- אם יש סיכוי, אפילו הכי קטן, שהקליע יפספס את גיבור הסרט- בעולם אחד משני העולמות שנוצרו זה יקרה, ורק בעולם הזה הגיבור ימשיך לירות בבני-מיעוטים להנאתו. בכל שאר העולמות, הגיבור כמובן מת.

ואם ניקח את התאורייה אפילו יותר רחוק- סרטי אקשן הם בעצם מטאפורה לחיים שלנו: במהלך החיים שלנו, לכל אחד מאיתנו היו אלפי הזדמנויות להיהרג באלפי דרכים משונים-  תאונות דרכים, מחלות, בלוג מוצלח מידי- לא חסרות דרכים מחרידות למות ביום-יום שלנו. אבל אם אתם, קוראים היפוטתיים, יושבים מול המחשב וקוראים את המילים האלה- סימן שאתם חיים, ובכל אחת מההזדמנויות למות- שרדתם. אז או שאתם שוכבים עם פורטונה– ובמקרה כזה, וואלה יפה לכם, אתם יכולים להכיר לי אותה?- או שפירוש העולמות המרובים נכון, ואנחנו פשוט נמצאים בעולם היחיד בו לא מתתם בצורה מחרידה.

אז עד הפיצול הקוונטי הבא- המשך גלישה מהנה! ותזכרו, כפתורים גדולים ואדומים בקופסאות זכוכית עם כתובות “לא ללחוץ” תמיד מפעילים מכונה לייצור שוקולדים וכסף ואהבה של אמא.

לכתבה עליה התבססתי לחצו כאן.

זה לא שמשעמם לי, אבל- Cracked.

הסרט האדום שמתוח לכבוד פתיחת קטגוריית “זה לא שמשעמם לי, אבל-” ייגזר במספריים מוזהבות על ידי המלצה. אבל לפני ההמלצה שלי, שכמובן לבושה בטוקסידו מהודר לכבוד האירוע, אני יסביר את כותרת הקטגורייה. בקטגורייה הזו יימצאו פוסטים שלא אמורים להיות יעילים, או מהפכניים, או דעתניים או אפילו מצחיקים. כל תכליתם לשתף אתכם במשהו שמצאתי/ראיתי/קראתי/חשבתי/רצחתי-וגם-ירשתי שפשוט- מעניין אותי. אני מקווה שפרי-מקלדתי יעניין גם אתכם, ושקריאת הפוסטים בקטגורייה זו תחכים אתכם בצורות הכי פחות שימושיות שאני מכיר. כמו כן אני גם ישתדל להביא לינקים וביסוסים לכל טענה שלא פרי מוחי הקודח.

וכעת- (או כעט! כ-עט! בגלל שאני מקליד במקלדת ולא בעט? הבנתם? … לא משנה. הייתם צריכים להיות שם) להמלצה! אני רוצה להמליץ על אתר שאני מאוד אוהב ועוקב אחריו בנאמנות, ומשתדל לקרוא את כל מה שהוא מפרסם. לאתר קוראים “Cracked”ֿ (כן, זה באנגלית, התנצלותי הכנה לכל בוגרי 3 יחידות אנגלית שבחדר),   והוא עוסק פחות או יותר בהכל- החל מתרבות פופ וכלה בהיסטוריה ועולם החי. אם רק לסקור במהירות את הכתבות שבדף הראשי ברגע זה ממש (12.13.12)- “8 אנשים שהגדירו את שנת 2012”, “5 מוצרים שמשפרים את איכות חייהם של סוציופטים”, ו”6 אגדות אורבניות במשחקי מחשב שהיו מתיחות”. כפי שניתן לראות, רוב הפירסומים באתר בנויים בתבנית של רשימה, מלבד כמה טורים קבועים שבנויים בצורה יותר חופשית. אני אוהב את האתר הזה מכמה סיבות: קודם כל, כמעט כל הכתבות באתר מצחיקות עד כדי סכנת חיים של ממש- במיוחד הטורים הקבועים. ההומור הוא בדרך כלל לא הכי שנון, לעיתים אקראי ומעט אמריקאי- למרות שגם בהומור יש גיוון. הסיבה השניה שאני מאוד אוהב את האתר הזה היא שנראה שיש לעורכי האתר קוד אתי כלשהו שהם עובדים לפיו, ובעידן שבו ערוצי החדשות מפרסמים כל שטות ושמועה בלי לבדוק פעמיים אם יש אמת בידיעה או אם היא פוגעת בציבור מסויים או אפילו בחברה או באדם, אתר הומוריסטי עם ערכים הוא משב רוח מרענן, אם תסלחו לי על הדרמה. אמנם האתר לא פירסם חוקי אתיקה רשמיים שהוא עובד על פיהם, אבל ניכר שיש באתר חוקים שסמויים מן העין. כבר כמה שנים שאני קורא את הכתבות השונות באתר ומעולם לא ראיתי כתבה פוגענית או מסיתה,  או טענה שלא באה עם ביסוס במקורות חיצוניים לאתר, ואני רואה בדבקות הזאת לאמת ולריחוק מטענות חסרות-ביסוס ערך עליון.  והסיבה השלישית והאחונה לאהבתי לאתר הזה היא  המגוון הרחב. אני אדם מסוקרן מטבעי, והאתר הזה מהווה מן סם לסקרנות שלי- מכיוון שפחות או יותר הכל מסקרן אותי במידה מסויימת, ולאתר מגוון כל כך רחב של נושאים, תמיד יש משהו חדש לגמרי ללמוד בתחום שלא ידעתי עליו כלום. כל פעם שאני לומד משהו חדש אני מקבל מן סיפוק אינטלקטואלי שכזה, ולאתר מגוון כל כך רחב שאני תמיד יכול למצוא משהו שיעניין אותי. אחרי שנים של קריאה באתר אני יכול לספר לכם שדבורים מייצרים חשמל, שתינוקות מסממים את אמא שלהם,  שאוסטרליה  מלאה ביצורים שרוצים להרוג אותך ושכשנפרדים מבן זוג יש תסמינים של גמילה מסמים- משום שקשר רומנטי גורם לגוף לשחרר כימיכלים משמחים ו…ממכרים.

האתר משפיע מאוד עלי ועל צורת הכתיבה שלי- המון מהפירסומים שלי בקטגורייה הזו במיוחד יבואו בעקבות כתבה מעניינת שקראתי באתר. כמובן שבמקרה כזה אני יפרסם קישור לכתבה המקורית.

אז לסיכום, אני ממליץ בחום להתחיל לקרוא באתר. יש בו שילוב כובש של הומור, גיוון של תוכן ודבקות לאמת, ואני יודע שהחיים שלי הועשרו בעקבות הקריאה הקבועה של פירסומים באתר.

 המשך גלישה מהנה, ותזכרו- אם היא נראית כמו בחורה בת עשרים, אם היא נשמעת כמו בחורה בת עשרים, ואם היא יפה כמו בחורה בת עשרים- באינטרנט היא גבר בן ארבעים.