אני חנון. או: הדרך לגהינום רצופה כוונות טובות

מאז ומעולם הייתי אדם מאוד סקרן. מגיל קטן מאוד הבטתי בעולם סביבי בעין בוחנת ורוח סקרנות ילדותית בעורפי. רציתי לדעת הכל, ואם לא קיבלתי תשובות- חיפשתי אותם בעצמי. למשל- איזה טעם יש לחיפושית זבל? ואיזה צליל היא עושה כשנוגסים בה? אבל מלבד שאלות נוקבות כאלה והמחקר בשטח שהן גררו, עניין אותי הכל. הסקרנות שלי פעלה באוברדרייב. תחומיי העניין שלי התרחבו והתרחבו עד שהפכו למטרה אחת עילאית: קניין ידע. כל ידע, כמה שיותר ידע, ובעיקר בכמה שיותר תחומים. הרצון הזה הפך אותי לגיק לא קטן: הייתי יושב עם ידידה בבית וקורא אינציקלופדיות. הייתי בקייטנת “נוער שוחר מדע”, בחוג דיבייטינג, חובב מושבע של “נשיונל ג’יאוגרפיק”, מנוי על “ילדי טבע הדברים” ולאחר מכן גם על “טבע הדברים”. עד היום, הכל מעניין אותי, ויש לי המון תחומיי עניין- למדתי קצת פילוסופיה, קצת פוטושופ, קצת אפטר אפקטס, קצת שפה זרה, קצת תיכנות, קצת הכנת משקאות, קצת ספרות, קצת שירה, והרשימה ממשיכה- ממש נגיעה בכל עניין, וממשיך לעניין הבא. זה חלק מהסיבה ש”Cracked” כל כך שובה אותי- זה אתר שמספק מידע קליל ומשעשע בספקטרום ממש רחב של תחומים.

אבל בשלב מסויים, בלי שאשים לב, קרה משהו שלא יכלתי לצפות לו: הפכתי לציניקן. אני כבר כמעט לא מקבל שום פיסת מידע ושום “עובדה” חדשה בלי לראות את המחקר שהיא מבוססת עליו, לא מאמין לסיפורים שחברים מספרים אלא אם כן הם חוו אותם בעצמם. יכול להיות שגם אתה (כן אתה, הקורא האהוב עלי. מה שלומך?) שמת לב לזה בעקבות הפוסט האחרון שלי שנוטף סרקסטיות וציניקליות.

איך זה קרה? מה גרם לילד תמים שרק רצה לתעד את ה”קראנצ’” שחיפושיות זבל עושות כשלועסים אותם להפוך למפלצת המסתגרת בחדרה וצועקת “הסיפור שלך לא אמין בכלל!” לכל מי שמנסה להגיש לה אוכל? אני חושב שאולי זה משום שככל שאני למד יותר, כך אני למד כמה אני לא יודע כלום (שמעתי שסוקרטס אמר את זה במקור, אך לא הצלחתי למצוא עדות לכך. טוב נו). כל פעם מחדש רעיונות ועובדות בחיי מתגלות כלא-מדויקות וחסרות במקרה הטוב ובמקרה הרע- כשטות גמורה. זה יכול להיות כל דבר, החל מהעניין הכי טריוויאלי בחיי שעצם החוסר-חשיבות שלו רק מגביר את ההפתעה כשהוא מתגלה כשטות, וכלה באידיאלים הגבוהים עליהם חונכתי, אידיאלים שאמנם איני כופר בהם אך לפתע גיליתי כמה הם חסרים. אז נהייתי ציניקן. אולי אפשר להציג זאת בדרך אחרת: אולי כשגיליתי שמשהו שאני סומך עליו ומאמין בו לא שלם כמו שחשבתי- האמון שלי נפגע, ובגלל הפגיעה הזאת באמון שלי קשה לי יותר לקבל אמיתות חדשות, כי אני מפחד להיפגע שוב, או אולי יותר במדויק: מפחד לצאת חלש, טיפש, מאמין באמונות טפלות, למרות שזו תכונה כל כך אנושית שהיא כמעט חייתית. יש לנו, לאנשים, נטייה עמוקה להאמין בריק ובשיקרי. וזו אחת התכונות שהכי פחות מחמיאה לנו: בשנת 1947 פסיכולוג בשם ב. פ. סקינר הוכיח שאפילו ליונים יש את היכולת לפתח אמונות טפלות. סקינר האכיל את היונים באקראיות, ובהתאם לתנועה המסוימת שהיונה עשתה במקרה בזמן שהיא קיבלה את האוכל, היונה פיתחה מין “אמונה טפלה” שאם תעשה שוב את התנועה המסויימת- תקבל אוכל שוב (מומלץ לקרוא את כל הניסוי כאן).

אולי שמתם לב שעבר זמן רב מאז הפירסום האחרון שלי כאן. האמת היא, שבין הפוסט האחרון לפוסט הזה היה אמור להיות פוסט נוסף שהתכוונתי לפרסם לכבוד הבחירות. הפוסט המדובר כתוב ברובו, ושמור במחשב שלי, ולעולם לא יראה אור יום. בפוסט דיברתי על זה שלדעתי אחת הבעיות במדינה שלנו היא שאין לנו כבוד לפוליטיקאים ולנבחרי-הציבור שלנו. אני לא ירחיב יותר מידי על הרעיון של הפוסט, אבל בגדול- ניסיתי לתאר באיזו צורה הארץ שלנו הייתה שונה אילו היה לנו יותר כבוד לפוליטיקאים שלנו, ותיליתי המון מהבעיות שיש לנו כאן בעניין הראשי הזה. ניסיתי לטעון שמכיוון שזו עבודה בזויה בעיני הציבור, נבחרי-הציבור מרגישים שהם עוסקים בעבודה בזויה ולכן אין לא קשה להם למעול באחריות שעל כתפיהם.

אז למה הפוסט הזה בחיים לא יראה אור יום? מכמה סיבות. קודם כל, לא רציתי לתת לבלוג אופי פוליטי, או אופי מתלהם ומשתלח בציבור. אבל בעיקר- הרגשתי לא מרוצה מהרעיון,  הרגשתי שהוא תמים מידי. בפוסט הפלגתי בתיאורים על איך העולם שלנו יהיה טוב יותר, מתוקן יותר, יפה יותר, אם רק נפתור את הבעיה הזו. אמנם לא התיפייפתי מידי וכללתי בתוכנית פרק זמן של כמה וכמה דורות עד שהשינוי יתחיל להשפיע, אבל כשתיארתי את סוף התהליך- ממש הגזמתי בתיאורים על כמה שהארץ תהיה מושלמת, והפוליטיקאים ונבחרי-הציבור אנשי אמת וערכים. ופתאום באמצע כל התיאורים האוטופיים תפסתי את עצמי וחשבתי- לא. הגזמתי. השינוי במודעות היה משפיע, אבל ממש לא עד כדי כך. אז עזבתי את עצמי, ולאחר מכן גם את הפוסט ואת הרעיון. אבל רגע- למה עזבתי את הרעיון? אמנם אני לא מאמין שהשינוי הזה היה מביא לאוטופיה שתארתי, אבל אני ללא ספק מאמין שיש לנו בעיה שחשוב שנפתור. התשובה לכך פשוטה- ברגע שהגזמתי בתיאורים, הציניקן בתוכי פסל הכל, מהיסוד, וכבר לא הייתי שלם עם הרעיון. וזה לא פעם ראשונה שאני פוסל מהיסוד משהו שיש בו גרעין של אמת רק מפני שהציניקן בתוכי גיחך לו.

אז מה אני בעצם מנסה לומר? אולי הפוסט הזה הוא סייג לפוסט הקודם, בו הפצרתי בכם לבחון ולהעמיד למבחן ההיגיון את העולם מסביבכם, ולא לקבל אותו כמובן מאליו. אני עדיין חושב שזו תכונה חשובה, מהחשובות שאדם יכול לסגל לעצמו, אבל חשוב לי לציין שחשובה לא פחות- התמימות, האמת הפשוטה היכולה לעיתים להיבלע במערבולת של קושיות וסתירות פנימיות. אז כן, כשאתם קוראים משהו בעיתון או שומעים סיפור מחבר שלכם- תעמידו את המידע החדש מול הידוע לכם כבר, נסו לבחון את המידע החדש מול המציאות. אבל כשהסיפור, או הכתבה, לא עוברים את המבחן- נסו לראות איפה האמת חבויה כאן. אם הכתבה הזו לא באמת הגיונית- מה זה אומר על החברה שלנו. אם הרעיון שלי לא מציאותי- איפה הוא נופל במבחן המציאות.

מקווה שתמצאו את האמת בדברי, ולא רק תפסלו אותם מיסודם מסיבה שולית כלשהי.

אז עד הפעם הבאה- שיהיה חג הקדוש ולנטין שמח, והמשך גלישה מהנה! ותזכרו: אם קראתם את זה באינטרנט, כנראה שזה נכון.

כובע- אווט.

 

הבא ששולח לי הודעה שהוואטסאפ יעלה לי כסף מקבל כיסא לרקה. או: השעיית הספק והוואטסאפ

לאחרונה פוקד את חיי כולנו מטרד נורא. כולנו חווים את הסבל הזה מידי יום, וכולכם יודעים על מה אני מדבר. העניין הזה חשוב יותר מהעובדה שהיה קריסמס לפני כמה שבועות, חשוב מזה שהעולם לא נחרב ב-21.12.12, למרות שכולנו היינו בטוחים שזה יקרה (אני אישית נורא התאכזבתי). אני מדבר כמובן על הודעות השרשרת באפליקציית הצ’ט “וואטסאפ”, ועל הפירסומים בפייסבוק על זכויות יוצרים. אם איכשהו הצלחתם לפספס את כל זה, כנראה שאתם עיוורים וכלב הנחייה שלכם מקריא לכם את הפוסט הזה. למען קהילת העיוורים העוקבת בנאמנות אחר הפירסומים פה (הי, לואי!) אני יסביר במה מדובר.

כבר כמה חודשים שאני מקבל מידי שבוע את אותה ההודעה בוואטסאפ, כל פעם מ”חבר” אחר. למה חבר במרכאות? כי אם שלחת לי הודעה כזו כנראה שאנחנו כבר לא נהיה בקשר. תוכן ההודעה תמיד זהה, אם כי הניסוח משתנה. הרעיון הכללי הוא שמתישהו בעתיד הקרוב השימוש באפליקציה יעלה כסף. מבאס, לא? אל דאגה! אם תשלח את ההודעה הזו ל-15 אנשים, הוואטסאפ יחוס על נשמתך התועה ותוכל להשתמש באפליקציה חינם! הנה ציטוט מתוך הודעה שקיבלתי מחבר (לשעבר) לפני כמה ימים: “היום בשעה 24:00 הווצאפ יהפוך להיות בתשלום! אם לא תשלח הודעה זו ל-15 אנשים […] תחוייב בשקל וחצי על כל הודעה […]! וחשבון הוואטסאפ שלך יימחק! […]”.

לעומת זאת בפייסבוק הסיפור שונה, וגם פחות נפוץ בארץ. גם כאן מדובר בסטטוסי שרשרת, וגם כאן תוכן הסטטוס זהה למרות שהניסוח משתנה. מדובר בדרך כלל בסטטוס ארוך ומסובך, באנגלית, שמכריז שהסטטוס הזה מהווה מסמך חוקי, ובו המפרסם קובע שיש לו זכויות בלעדיות על כל התוכן שהוא העלה לפייסבוק (תמונות, סירטונים וכו’). למרות שהעניין הזה יותר נפוץ בחו”ל מאשר בארץ, אפשר ממש להבין איך העניין יכל לתפוס גם בארץ; אחת הסוגיות הכי חמות בעולם הביזנס והאינטרנט היא עניין זכויות היוצרים ופרטיות של הפייסבוק. מדי פעם לפעם אנשים או ארגונים שונים מנסים לתבוע את הפייסבוק על הפרת פרטיות ו/או זכויות יוצרים, וכבר נפוצה בתרבות האינטרנט הידיעה שהפייסבוק לפחות חשוד בהפרת פרטיות כלשהי. לדוגמא- ציטוט מסטטוס שידידה שלי פירסמה, ואני חושב שאני ייגע אתכם בכל הפירסום (בתרגום חפשי שלי מאנגלית לעברית) כדי שאני אוכל לדבר על עליו בפירוט מאוחר יותר: “בתגובה להנחיות החדשות של פייסבוק אני מצהיר בזאת כי זכויות היוצרים שלי תקפות לכל פרטיי האישיים, […] ציורים, צילומים וקטעי וידאו מקצועיים, וכו '(בעקבות אמנת ברנה). לשימוש המסחרי בכל הנ”ל יש צורך בהסכמה שלי בכתב [..]. על ידי הפרסום הזה, אני מודיע לפייסבוק שחל איסור מוחלט לחשוף, להעתיק, להפיץ, להפיץ, [… וכו’]. […] הפגיעה בפרטיות שלי תענש על ידי החוק (1 1-308-308 1-103 UCC ואמנת רומא).” ואז לסיום- כמובן שהכותב ממליץ לך, משתמש פייסבוק יקר, לפרסם את הסטטוס הזה- אחרת כל התוכן שלך יהיה נתון לשימוש כולם, במיוחד הפייסבוק המרושע.

אז מה הקשר בין שתי הודעות השרשרת האלה? מייד אסביר, אבל קודם: מושג בספרות, כמובן. המושג עליו אני רוצה לדבר הוא  “השעיית הספק”, או Suspention of Disbelief. בהקשר של ספרים, סרטים וכו’ המושג הנ”ל מתאר את הנכונות של הצופה/הקורא להשעות את הספק שלו בקשר לסיפור. כלומר, כשאני צופה בסרט הארי פוטר, השעיית הספק היא הנכונות שלי לקבל את זה שבעולם שבסרט קיימים קסמים, חיות קסומות, ומנהלי בית-ספר הומוסקסואלים– בעצם עולם שלם עם חוקים משלו שלא כפופים לחוקים שאני הצופה רגיל אליהם.

אם לא היה ביכולתינו כצופים להשעות את הספק שלנו, העולם שלנו היה שונה לגמרי- לא היינו יכולים לקבל כמעט שום סיפור שלא אוטוביוגרפיה, ולא היינו צופים בשום סרט שלא דוקומנטרי. היינו משליכים את שר הטבעות ונוטשים את “המטריקס” בכעס וברטינה, כי זה פשוט לא הגיוני.

אז עכשיו שהבנתם למה חשובה השעיית הספק, חשוב שתבינו עוד משהו לגבי המושג הזה: יש לו גבול. אנחנו כצופים/קוראים מוכנים להשעות את הספק שלנו ולקבל את האמת שמוצגת לנו רק עד גבול מסויים, גבול שקשה מאוד להגדיר. אפשר לראות את הגבול הזה בקלות אם מקצינים את הבדיה של הסיפור:  מליוני ילדים סביב העולם מאמינים בסיפור סנטה קלאוס, אבל אם יספרו להם שסנטה קלאוס מסיר להם את התוספתן לפני שהוא משאיר את המתנות שלו מתחת לעץ האשוח הם כבר לא יאמינו. אם אני יקרא את סיפור הארי פוטר ופתאום יסופר  שהארי שגרם לוולדרמורט לשתות קולה עם סם-אונס וגרר אותו חזרה למחילה של הוויזלים, אני יפסיק לקרוא את הספר. אם ננסה להגדיר את הגבול שעד אליו אנחנו מוכנים להשעות את הספק, אז נאמר שהגבול נחצה ברגע שהסיפור שובר את החוקים שהוא עצמו קבע. בפועל נראה שברגע שבסיפור יש תפנית שנראית לנו מופרכת, נגלה שהגבול נחצה.

אז אם נחזור להודעות השרשרת שלנו- הקשר בין שתי ההודעות הוא ששתיהן פורצות את הגבול הזה של השעיית הספק.

נתחיל מההודעה בוואטסאפ: נניח שאני מוכן להשעות את הספק שלי שלגביי זה שאפליקציה כזו תדרוש תשלום- למרות שכל ההצלחה של הוואטסאפ נטועה בשימוש באפליקציה כתחליף חינמי לסמס הישן (היקר) והטוב. לפעמים חברות ענק כאלה מפתיעות (פייסבוק למשל שוקלים להציע שירות הודעות בתשלום), ובכל מקרה נטוע בלב כולנו חוסר-אמון עמוק כלפי חברות כאלה. אז כקורא, אני מוכן להשעות את הספק שלי. הלאה- אם אני לא ישלח את ההודעה הזאת ל-15 אנשים אני יחוייב בשקל וחצי לכל הודעה? ובנוסף החשבון שלי יימחק? כאן הגבול נפרץ. אני כקורא מסרב להשעות את הספק שלי יותר, והאתר הפופולארי לניפוץ מיתוסים “סנופס” יתמוך בי. למה שהנהלת וואטסאפ ירצו שאני יעביר את ההודעה ל-15 אנשים? כדי שאני יוכיח שאני פעיל? לא מספיק לראות שאני שולח 15 הודעות בכללי? בכל אופן, עד כמה שידוע לי לא קיימת הטכנולוגיה למעקב אחר הודעה/אימייל ספציפי. ולסיום, כל סיכוי לאמינות נמחק עם צמד ההכרזות “תחוייב בשקל וחצי לכל הודעה” ו”החשבון שלך יימחק”. נעזוב את זה שהמחיר לבדו פורץ את הגבול של השעיית הספק, אני אמור להאמין לזה שהחשבון שלי יימחק בנוסף לזה שאני יחוייב על שליחת הודעות? איך אני אמור לשלוח הודעות אם החשבון שלי נמחק..?

[עדכון: וואטסאפ מאשרים שזו סתם הונאה בבלוג שלהם]

אני יודע שאני נשמע פה קצת מתנשא וקטנוני, אבל לאור העובדה שקיבלתי את אותה הודעה מעשרות אנשים- מותר לי להיות מעט קטנוני.

 ה”הצהרה” בפייסבוק מעט יותר מתוחכמת: השימוש בשפה גבוהה ובכל מיני מונחים משפטיים תורמים לאשלייה ועוזרים לנו להשעות את הספק שלנו. בכל מקרה קל להשעות את הספק בעניין הזה מפני שאנחנו רוצים שתהיה לנו בעלות מלאה על התוכן שלנו עוד לפני שאנחנו קוראים את הקטע. כמובן שגם כמות לא מבוטלת של בורות מקלה עלינו לקבל את הבדיה. אבל גם כאן, אם ננתח את הקטע נראה שהוא פורץ את גבול השעיית הספק (ושוב, "סנופס" תומכים). ההשעייה המרכזית כאן היא הרעיון שסטטוס בפייסבוק יכול להווה מסמך חוקי מחייב. אבל יש בקטע המון חלקים שיכולים לפרוץ את גבול השעיית הספק אם רק נכניס אותם לגוגל: “אמנת ברנה” המוזכרת אמנם עוסקת בזכויות יוצרים, אבל כאן הקשר לפייסבוק נגמר- האמנה רק מחייבת את המדינות החברות בה להכיר בזכויות יוצרים של מדינות אחרות. כל ה-UCC 1-103… וכו’ אולי גם קשורה בקשר קלוש כלשהו, אבל אמנת רומא קשורה לבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג, ועוסקת בפשעי מלחמה ודומיהם (אגב, אתר ההומור “קולג’ הומור” מנתח את הקטע בצורה מצוינת, אם כי לא לגמרי נכונה). אבל לפני כל זה, עובדה אחת פורצת לי את גבול השעיית הספק: כשהצטרפנו לפייסבוק, לפני כמה שנים טובות, כולנו לחצנו על כפתור אחד ערמומי- “אני מסכים לתנאי השימוש”. אז גם אם סטטוס בפייסבוק יכול להוות מסמך חוקי מחייב, בתור משתמש אני חתמתי על מסמך חוקי שנכתב על ידי כמה מהעורכי דין היקרים והמובחרים בעולם- למה שפתאום המסמך שאני כתבתי יבטל את כל זה?

(אגב, בתגובה לעניין פייסבוק הסבירו שבכל מקרה למשתמש יש זכויות בלעדיות לתכנים שלו. מעניין עד כמה זה מדויק).

 אז מה אני בעצם מנסה לומר פה? שתבחנו כל דבר בחיים שלכם לפי “השעיית הספק”? ברור שלא. אני מנסה לומר שלפעמים עדיף לעצור שנייה, לעכל ולא רק לקרוא. אמנם כשמדובר בפייסבוק ובוואטסאפ שום דבר לא יקרה אם תפרסמו את הודעות השרשרת (חוץ מזה שאיזה בלוגר עם כובע יתעצבן עליכם), אבל חשיבה הגיונית ומנתחת יכולה לעשות את העולם מקום שיותר נעים לחיות בו. אולי אם נחשוב בצורה כזו פרסומות ישפיעו עלינו פחות, כי נדע מתי משקרים לנו בפנים. אולי חשיבה כזו יכולה לעזור לנו לצאת מקשר לא בריא, או להתגבר על מחסום אישי טעון רגשית.

ואולי חשיבה כזו תעצור את כל הודעות השרשרת המפגרות האלה.

אז עד הפעם הבאה, שיהיה קוואנזה נעים ותזכרו: אם יש לזה גושים וזה לא קוטג’- לא כדאי לשים את זה בסנדוויץ’.